מה באמת תרם שון פרקר לפייסבוק (ומה יכולים ללמוד מזה אנשי הכספים כאן)

אם ראיתם את הסרט, אתם חושבים מן הסתם שהתרומה המרכזית של שון פרקר לפייסבוק היתה המון מגניבות, ולהוריד את ה-the מהשם. וזהו.

מצויד בצלקת הטראומתית הזו, ייעץ פרקר לצוקרברג איך להימנע מהסיטואציה הלא נעימה. הדירקטוריון של פייסבוק כלל 5 מושבים. אחד לצוקרברג, ושניים למשקיעים. שני מושבים נוספים נותרו ריקים, ובשליטה מוחלטת של צוקרברג. לפי הכללים שפרקר עזר לנסח, בכל רגע נתון יכול צוקרברג למנות צמד דירקטורים שסרים למרותו. המשמעות – שלטון מוחלט של צוקרברג.

המצב הביזארי הזה – שלטון יחיד של ילד בן 22 בחברה – גרם למשקיעים ולאנשי המסחר בפייסבוק לא מעט כאבי ראש לאורך השנים. פייסבוק אמרה לא להצעת רכש של 1.6 מיליארד דולר מויאקום כשעוד היתה חברה קטנה יחסית ומפסידה. היא סירבה להעלות באנרים בעמוד הראשי, סירבה לשנות את צבעי האתר ליום אחד תמורת מיליון דולר – בתקופה שבה הפסידה חצי מיליון בחודש – וכן הלאה וכן הלאה.

כל זה נשמע אולי הגיוני בדיעבד, היום, כשלפייסבוק כמעט 700 מיליון משתמשים והכנסות שצפויות להגיע ל-4 מיליארד דולר ב-2011. אבל לפני 4 ו-5 שנים, כשמייספייס היתה גדולה ממנה, ומודל הכנסות אמיתי לא נראה באופק, זה גרם למשקיעים ואנשי המכירות לקפיצת פיוזים סדרתית. לא היה היגיון בלסרב למודעות מכניסות. לא היה היגיון בלסרב להצעות רכש של מיליארדים, שיהפכו את אנשי פייסבוק למיליונרים. אבל צוקרברג לא היה מעוניין. הוא טען שככל שהמשתמשים יהיו מרוצים יותר, כך יגדל מספרם. ההכנסות והשווי יגדלו בהתאם.

והוא צדק. ונכון, פייסבוק הצליחה גם כי צוקרברג גאון, וכי האנשים סביבו השלימו אותו, וכי כל זה קרה בעיתוי הנכון. אבל: אי אפשר להכחיש שהעובדה שהכוח היה כולו בידי אנשי המוצר והתוכן, ולא בידי אנשי המסחר, הפכה את פייסבוק למה שהיא. אפשר רק לדמיין איך היו נראים אתרים אחרים, אם מדיניות ההשקעה והתוכן של קובעי המדיניות בהם היתה דומה.

לפעמים טוב שיש איזונים ובלמים, ואנשי כספים מציאותיים עם רגליים על הקרקע. לפעמים. אבל לא פעם הם נכנעים לאינטרסים קטנים ולמבט לטווח הקצר, על חשבון החזון לטווח הארוך. על חשבוננו.