ספר למי שאהב את משחקי הכס, או פנטזיה גירסת HBO

זו ההגדרה הכי טובה שמצאתי אחרי שסיימתי את הספר הראשון בטרילוגיית the first law. יש כאן HBOזציה של הז'אנר. פוליטיקה, סקס סמים ורוקנרול.

אי שם בשנות העשרים המוקדמות שלי נשבעתי שלא אקרא עוד טרילוגיות פנטזיה. חבורת חקייני טולקין חיוורים כולם, זו היתה הגישה פחות או יותר. שנים חלפו מאז, והז'אנר התבגר, או שפשוט מצאתי את הדברים הנכונים. ג'ורג' מרטין למשל, עם ספרי הפנטזיה עמוסי גילויי העריות, עריפת הראשים והתככים הפוליטיים שלו, עכשיו אצלכם על המסך.

אני מניח שגם ג'ו אברקרומבי, תסריטאי בריטי שעשה הסבה לכתיבת ספרים, קרא את מרטין. זו לפחות התחושה שעולה מן הספר: יש בו התייחסות מפורשת לסקס, גם אם לא סצנות הפורנו שמרטין מחבב. יש בו אלימות קשה וברוטאלית, יש בו תככים ומשחקי כוח, ויש בו דמויות שתופסות את משבצת הגיבור, למרות שהן לא מתאימות לסטריאוטיפים של הז'אנר. נסו למשל דמות ראשית שהיא אינקוויזיטור בשירות הוד מלכותו, מקצוען עינויים שמחבב את המשרה שלו.

הגעתי לספר הראשון בסדרה – the blade itself – דרך פוסט בבלוג חביב (כאן), והזמנתי אותו מחנות אינטרנטית בלי ציפיות גדולות. התוצאה היתה משמחת להפליא. אברקרומבי הוא לא מרטין אמנם – אין כאן את שלל הדמויות ואת השאפתנות האפית של ספרי משחקי הכס (או קרח ואש, כפי שצריך לקרוא להם). אבל הוא כותב מצוין. הוא שנון ומושחז, ומדביק את הקורא באהבה לדמויות שלו, שכאמור לא ממש מצייתות רוב הזמן לחוקי הז'אנר. ובעיקר: אין תחושה של חקיינות ושל טיול בנוף מוכר לעייפה, ואין דמויות אציליות מדי או דמוניות מדי. הכל אנושי ומושחז ומענג.

ועוד הערה קטנה: יש כאן ממלכה מוקפת אויבים, שקורסת מבפנים בגלל שחיתות, גאוותנות, מיליטריזם ופוליטיקה קטנונית וכוחנית. מי אמר שפנטזיה זו בריחה מהמציאות.