מה מפחיד את הימין בהתעוררות המעמד הבינוני

קודם כל, וכדי להירגע מאופוריית ההפגנה, קצת נפוטיזם: כתב על זה יפה אחי, כאן. שווה הצצה.

וכן, אפשר לומר שיש ימניים שאוטומטית מזהים במפגיני רוטשילד סמולנים. למרות שזה כבר הפך קצת פאתטי אחרי המספרים של ההפגנה האחרונה. אפשר להבין שהם זעים באי נוחות כי מישהו נכנס להם לטריטוריה, מישהו משתמש בטקטיקה שלהם.

אבל מעבר להכל, כשאני קורא פובליציסטים ימניים מסוימים, אני לא יכול להימלט מהתחושה שמה שמפחיד אותם באמת הוא היום שאחרי. כי המבחן של המאבק הזה יהיה בסופו של דבר בתקציב. ואם באמת יקרו כאן דברים בדיוניים כמו חינוך חינם מגיל חצי שנה, או השקעה אמיתית ברפואה ובדיור, הכסף הזה יצטרך להגיע מאיזשהו מקום.

סדר העדיפויות יצטרך להשתנות מלאומי-בטחוני, לאזרחי. פחות כסף ותנאים לשטחים ולמתנחלים ולצבא, ויותר כסף לגני ילדים, תחבורה ציבורית ובתי חולים בפריפריה, נגיד. כי בסוף זה יהיה פוליטי, ובסוף המבחן של כל זה יהיה בכנסת, ובחלוקת העוגה המפורסמת. ואז אולי יתברר שיש ימניים שבקושי מתחילים את החודש, ויש כאלה – מי אמר מתנחלים – שגומרים אותו לא רע.

ומי שמקבל את הפרוסות הגדולות בלי להתאמץ, לא ממש רוצה לחלוק.