לקראת צעדת המיליון: למה בעצם המחאה כבר הצליחה

פעם, לפני פרוץ המאהל, ישבו בוס ועובדת שזה עתה שבה מחופשת לידה זה מול זו.

יותר נכון, רצתה לשוב מחופשת לידה. נמאס לה לשבת בבית, וצריך להתפרנס, והיא רצתה לברר איך היא יכולה לשוב לתפקידה הקודם, אבל בחצי משרה. במהלך השיחה התברר לה מה שהבוס ידע עוד קודם: אין שום סיכוי שהשיבה לתפקיד תהיה כדאית כלכלית.

זה לא שהמשכורות בארגון המסוים ההוא היו גבוהות במיוחד, אבל הן גם לא היו שכר מינימום. ועדיין, חישוב גס גילה שהשכר שתקבל העובדת עבור חצי (או שלושת רבעי) משרה יילך כמעט כולו למטפלת. אחר כך, כשיגיע זמן המשפחתון, יהיה מדובר אך ורק בשני שליש מהשכר.

והנקודה המרכזית: שניהם, הבוס והעובדת, קיבלו את זה. השלימו עם זה, משל היה זה כוח עליון. והוא גם חשב בינו לבינו שהיא נאיבית, ולמה היא ציפתה. ככה זה.

השינוי הקריטי שיצר גל המחאה הנוכחי הוא ביטול הקבלה האוטומטית של השיטה. ביטול ההכרה ש"ככה זה". גם אם המאהלים יפורקו, וגם אם ספטמבר אכן יביא עימו אינתיפאדה ושלל רעות אחרות – ההתעוררות הזו בעיני חד כיוונית. ההבנה שלא חייבים לקבל את הדברים כגזירה של אל אכזר ומרוחק, אלא אפשר להתמרד נגדם ולשנות אותם, כבר חלחלה עמוק מספיק, ותמשיך לחלחל הלאה. אין לחזור לאחור.

ספינים, טייקונים, פקידים ושרון גל. כבר מאוחר מדי לכל אלה. מבחינתי הצעדה בשבת היא בין היתר הזדמנות לחגוג את זה. את ההתעוררות, את התודעה המעמדית. שחר של יום חדש? לא נכחיש.