תינוקות לא מחזיקים פאסון

אם מחפשים את קו הגבול בין תינוק לשלב הבא (פעוט? עולל? מצביע ליברמן?) נראה לי שהוא נמתח שנייה לפני הרגע שבו הבכי הופך לחצי מודע.

לתינוקות אין פאסון. זה אולי שיא התמימות האנושי. כשקרני בוכה היא בוכה – כי כואבת לה הבטן, או כי היא רעבה, או כי האור לא יושב לה בזווית נכונה על העין, לך תדע. אבל זה נכון בדיוק לאותו רגע.

שנייה אחר כך היא תחייך, או תאכל כמו שובת רעב ששמע שההסכם נחתם, או סתם תירדם. אחד הדברים היותר מצחיקים הוא לראות אותה עוברת תוך שנייה מפרצוף אומלל של תיכוניסט מפונה ממאחז לא חוקי לנמנום קל. תווי הפנים שלה עוברים מקמטי סבל ובכי לעיניים חצי סגורות ופה קצת פתוח של שינה מתוקה בפרק זמן בלתי מדיד.

בשלב מסוים זה נגמר. ילדים קולטים שאם הם בכו לפני שנייה, הם צריכים להביא את היבבות לסיום דרמטי נאות, גם אם הסיבה להתייפחות כבר נעלמה. הם קולטים איך הם נתפסים מבחוץ, הם מבינים שרואים אותה. לקרני אין שמץ. היא עוברת מבכי לחיוך לפזילה תמהה למבט נלהב באיזה גוף תאורה בזמן שלקח לכם למצמץ. לא מעניין אותה מה אנחנו חושבים על זה. מעניין אותה רק לאכול ולישון ושירימו אותה והמובייל ופעולות מעיים תקינות.

מקנא, לגמרי מקנא.