הערה: אין ממש מה לומר על קווין

יש משהו מפתיע בפער בין חוויית הצפייה ב"חייבים לדבר על קווין" למה שקורה אחרי: כלום בערך. הסרט, שתוך כדי צפייה בו גורם לאי נוחות וחרדה, מתפוגג ונעלם כמעט מייד אחרי הכותרות.

שזה מאכזב ומעצבן. טילדה סווינטון אלוהית, והסרט מרשים להפליא. יותר מדי מרשים. אם לתמצת: יש כאן המון סגנון ואסתטיקה, על חשבון דמויות ועלילה. במקום לפתוח דיון אמיתי ומטריד על היחסים בין הורים לילדים, הולכים על סטייל. קווין – וזו חצי אזהרת ספוילר, כי די ברור מתחילת הסרט מה קרה לו, פחות או יותר – הוא מפלצת. סוג של זרע שטן חד מימדי למדי. לא מפתיע שהוא מתגלה כפסיכופת, לא מפתיע שאמא שלו חצי מתעבת אותו. כן מפתיע שאבא שלו עיוור לזה לגמרי. מפתיע עד לא אמין.

בסופו של דבר אתה צופה בסרט מהצד. הוא מטריד בעיקר בגלל החרדה ממה יקרה תכף – קצת כמו סרט אימה – אבל לא מעורר שום הזדהות, תהייה לגבי היחסים שלך עם הצאצאים הפרטיים, כלום. אתה נותר בורגני שליו שמסתכל על משהו שלא רלוונטי אליך. כי בעולם האמיתי אין ילדים מפלצות, החיים הרבה יותר מורכבים מזה. תוך כדי הסרט חיפשתי משהו שאפשר להיאחז בו, איזושהי אמביוולנטיות. אין.

ואחר כך ראינו את "הערת שוליים", שגם מתעסק ביחסי הורים-ילדים, ועושה את זה מעולה. למעט עלילת משנה קלושה על ליאור אשכנזי והבן הלא ברור שלו, הסרט מצוין. הוא לא עסוק בהתייפייפות מסוגננת, הוא כן מצליח לשלב גם הומור ועדינות, והוא לגמרי משאיר אותך עם חומר למחשבה, במקום להתפוגג לו. על קנאת הורים בילדים, על חוסר היכולת להתנתק באמת מאמאבא. "הערת שוליים" לוקח את קווין בהליכה נינוחה. ובראבא מדהים.