קברט והבעיה שלי עם תיאטרון

המון קרחות היו באולם, למרות שהוא היה מלא לגמרי. קרחות ושיער לבן. מבט סביב גילה שהפרופיל הממוצע של צופה קברט בשישי בערב הוא: אשכנזי, מעל גיל 40, בורגני.

אין תחרות, טיראן לוקח

זו הפקה מרשימה להפליא. התפאורה, המוני השחקנים על הבמה, התלבושות. הכל מתוקתק, מקצועני. וחוץ מחמש הדקות האחרונות בערך, שוב דבר לא ממש מרגש. יש רמיזות לסקס, אבל יותר בכיוון של גיחי-גיחי, ופחות בכיוון של ארוטיקה מחרמנת ממש. ויש את האמירה על חברה נהנתנית שלא שמה לב שהנה באים הפשיסטים והלכה השכונה.

כלומר בערך אמירה.

וזה מה שעיצבן אותי בסופו של דבר בקברט. אני לא הולך לתיאטרון כמעט, ואולי זו לא דוגמה מייצגת – אני מקווה- אבל התחושה שלי היתה שזו הפקה שמותאמת לקהל שכן מגיע להצגות באופן קבוע. הפקה שעסוקה יותר בלחקות את הסרט, בתלבושות, בהעמדה וכוריאוגרפיה, בבידור נטו.

אפשר רק לנחש מה היו עושים עם החומרים האלה אנשים קצת יותר נועזים: עיר נהנתנית ודקדנטית מצד אחד ושנאת זרים מצד שני? ליברליזם במועדונים וימין קיצוני מתחזק בפרלמנט? מזכיר לכם משהו?

אבל על הבמה לא היתה אקטואליה. תשכחו את הצרות שלכם אומר מנחה הערב במה שאמורה להיות אירוניה, אבל בסופו של דבר זה מה שקורה לקהל. הוא שוכח את הצרות שלו בעזרת בידור משובח + אגרוף קטן לצלעות בסוף, בשביל תחושת החשיבות/ערך מוסף. אבל עם מה בדיוק אתה אמור ללכת הביתה? עם התחושה שהנאצים האלה היו ממש ממש לא נחמדים? אם הערכה לליהוק של אקי אבני לתפקיד עם זהות מינית לא סגורה על עצמה?

אין שום דבר מטריד באמת בקברט, חוץ מאיתי טיראן, שגדול על ההצגה בכמה מידות. אקי אבני תמיד היה שחקן מעצבן, שמזיע ומתאמץ. איתי טיראן פשוט עומד שם, בלי להתאמץ, ושופע כריזמה וכישרון כמו צונאמי. ופה ושם הוא מצליח להתעלות על התבנית הבידורית שבה סגרו אותו, הוא כמו וירוס במערכת.

במדינה שנמצאת ברבע הדרך לפשיזם, אפשר היה לעשות עם קברט משהו קצת יותר מוצלח מאשר חיקוי של לייזה מינלי וכמה ישבנים חטובים. קצת.