אין למי להצביע, או שמאלנים נוגים
זו כבר מגמה: שני הפוסטים שאליהם אתייחס הם לא היחידים. קראתי עוד רשימות שמרימות להנחתה לטוקבקיסטים ימניים כשהן דנות באפשרות של עזיבת הארץ. כי אין למי להצביע, כי הימין ניצח, המשחק נגמר.
אפשר כזה בבקשה?
קראתי את הפוסטים של שני כותבים שאני מעריך: גיא בניוביץ', חבר יקר, כתב בבלוג שלו שאין לו למי לתת את הקול בבחירות הבאות. יובל דרור, שאיני מכיר אישית אבל מעריך את הכתיבה שלו ואת דעותיו, כתב שזה כבר לא הבית שלו. כאמור, אנשים רציניים ואינטליגנטיים.
ועדיין – זה בעיקר נשמע לי כמו אוי אוי אוי.
העובדות:
בבחירות 2009 הצביעו לפי ויקיפדיה רק 65% מבעלי זכות הבחירה. גוש הימין-חרדים זכה ברוב של 65 מנדטים. זה הכל. קינג ביבי והליכוד קיבלו 27 מנדטים. זהו. לא פוטין ולא נעליים. וכל זה לפני המחאה, לפני הגזירות ותעלולי קדימה. המשחק לא מכור, או סגור. קצת יותר מודעות, קצת התמדה, והבחירות הבאות יכולות להיראות קצת אחרת.
המתחרים
אין למי להצביע. לפיד חלול ומנופח, יחימוביץ' מקורבת לוועדים הגדולים, ומוכנה לשבת עם ביבי. כמה נורא.
בתואר הראשון למדתי אצל פרופ' טניה ריינהרט ז"ל. אישה מרשימה שפתחה כל שיעור בהרצאה פוליטית, בלי קשר לקורס המבוא בבלשנות. היא היתה שמאל רדיקלי, אבל באמת. יוסי שריד מבחינתה היה ביום טוב מרכז. ובאחד השיעורים היא הסבירה למה למעשה אין שום הבדל בין ביבי לפרס, צמד המועמדים לראשות הממשלה אז. שום הבדל, ולכן אין טעם לתמוך בפרס. מבחינתה הוא היה ימין לא פחות מנתניהו.
וזה היה מזעזע בעיני אז, ומרגיז אותי גם היום. לטהרנות הזו אין מקום בדמוקרטיה בכלל, ובמדינה כמו ישראל בפרט. אם אין אף מפלגה או מנהיג שמתאימים בדיוק לעמדות שלכם, תמצאו משהו קרוב מספיק. להחליט שאף מועמד לא בדיוק בא לכם טוב ולוותר על הסיבוב בקלפי זה פינוק, מותרות, חוסר אחריות.
וזה גם משהו שמאפיין בעיקר שמאלנים, אני חושש. אני חושב שהממשלה הנוכחית איומה. אני חושב שהעמדות שלה – חברתית ומדינית – רעות לישראל. אני גם לא מחבב את האלטרנטיבות. יחימוביץ' נראית לי לא אמינה, וקצת גמישה מדי בעמדות ובכוונות שלה. יאיר לפיד נראה לי מעין גימיק לא ברור.
מה נשאר? דב חנין? ועדיין, כשיגיעו הבחירות, אתגבר על הבחילה הקלה ואצביע כנראה לעבודה, מעין הרע במיעוטו. קצת לפני, אנסה לשכנע את הסביבה שלי להגיע לקלפי. אני מאמין שזה חשוב.
לפני שמחליטים לעזוב את המדינה, כדאי למצות אפשרויות אחרות. זו לא דירה שכורה – תאהבו או לא את האקלים, השכנים, ואיכות סדרות הטלוויזיה, רובנו קשורים למקום הזה רגשית. אני לא פוסל באופן גורף עזיבה. אם המשטר כאן יהפוך לפשיסטי או חומייניסטי, אני מניח שיהיה עדיף לארוז. עד אז, כדאי לנסות ולהשפיע על מצביעים פוטנציאליים, ולבחור את המועמד הכי פחות מעצבן לכנסת.
13 תגובות ל-“אין למי להצביע, או שמאלנים נוגים”
להשאיר תגובה
טוקבקים אחרונים
 | noamres על הבעיה שלי עם לאונרד כהן |
 | איתן נוה על הבעיה שלי עם לאונרד כהן |
 | arikbenedekchaviv על ושוב השקר הזה |
| arikbenedekchaviv על המטוטלת של הגוף |
| המטוטלת של הגוף | יו… על אנחנו לא משחקים פה טניס |
יותר מדי סרטים 
בתור איש ימין ברוב עמדותיי, הוויכוח הפנים שמאלני ממש משעשע אותי. אם יש משהו שהשמאל בישראל מצטיין בו זה שכנוע עצמי, כבר שנים אתם משכנעים את עצמכם שאוטוטו מדינת ישראל הופכת להיות מדינה פאשיסטית או חומייניסטית ובקרוב אנחנו נהיה המצורעים של העולם. חלק מכם, אלה שכבר עזבו לחו"ל ואלה שמתכננים לעזוב, כבר עברו לגמרי את הגבול ומנסים לשכנע את העולם להפוך אותנו למצורעים וכך להגשים את נבואתם שלהם, אבל לא נעסוק בהם, אלא דווקא ברוב השמאלנים, אלה שהיו אמורים , לפחות בתאוריה, לאהוב את מדינת ישראל גם כאשר השלטון נמצא בידי הימין. גם אלה משתכנעים מהטיעונים של עצמם ומכיוון שאינם באמת יכולים לחצות את הקו המנטלי ולהצטרף לאויב – נכנסים להיסטריה מאובדן השלטון.
מכיוון שצרת רבים היא חצי נחמה, מנסים השמאלנים המתונים (יחסית) לשתף את הציבור בטראומה שהם כפו על עצמם, אבל זה לא קורה. מרבית הציבור מבין שהפכנו ממדינה טוטליטרית למחצה עם משטר צנע בימי בן גוריון לכלכלה משגשגת ושבדרך יש עליות ומורדות ולא כל נסיגה קטנה צריכה לגרום לאובדן עשתונות. לכן, השמאל מפסיד במרבית מערכות הבחירות שהיו מאז 77, כלומר, מאז שאיבד את שלטונו הרצוף והציבור זכה לראות את האלטנרטיבה שפשוט הייתה יותר טובה, ככה זה בדמוקרטיה.
האמצעי למכור לציבור את סרט האימה הוא הטענה שאנחנו בדרך להפוך לדיקטטורה דתית ולאומנית. הבעייה עם הטיעון הזה, שהוא הושמע עוד במערכת הבחירות של 77, עת עלה פרס לנאום בכיכרות וצעק שבגין הוא חומיניזום ופאשיזום (כך במקור) השמאל איים שאם בגין יעלה לשלטון הוא יעלה עם טנקים על הכנסת. כבר אז צעק השמאל זאב, זאב, אבל בין אם מדובר בזאב ז'בוטינסקי או בזאב אלקין , אסון גדול לא עומד לקרות פה. במקום לצעוק צעקות שבר ולאיים על הציבור בתסריטי אימים נסו לשכנע אותו שאתם צודקים. שאוסלו היה תהליך מוצלח שהביא שלום בין העמים, שכלכלה מתוכננת היא אמצעי לשיפור רווחת הציבור ושהאיכות של שני שדרני טלוויזיה עולה על זו של ראש ממשלה מנוסה. בהצלחה.
תגובה מעניינת ורהוטה. אני לא מסכים איתה ועם ההכללות הגורפות שבה, אבל נחמד להיתקל בימני לא מתלהם.
רק דבר אחד – ז׳בוטינסקי ואלקין??!?
מודה ומתוודה, קראתי את הפוסטים שהפנית אליהם וקשה לי גם להבין את זה. מילא לפני שלוש שנים, כשליבני היתה ברירת המחדל, אבל בכל אורך הפוסטים לא היה אזכור לעבודה בגלגולה הנוכחי : מנהיגה עם אידיאולוגיה, התפקדות המונית (כולל עבדך), קמפיין מוצלח נטול מעטפות כסף, ניעור האבק וועידה אידיאולוגית, ועכשיו המראה בסקרים, מה בדיוק עוד צריך? נכון, לא מפגינה כל שבוע בבילעין (תודה לאל) אבל עובדת על הדברים החשובים באמת. לטניה ריינהרט יש הרבה ממשיכים, מסתבר…
לישראל אין עתיד במתכונת הנוכחית, רק בצורה של הסתלקות ספיחים מיותרים (כל בעלי הדרכונים הזרים) ובנייה מחדש של מדינה אחת דמוקרטית ודיאלוגית עם שוויון ללא הבדל דת, גזע או מין
רגע, למה זה שונה עקרונית מלעזוב דירה שכורה?
דירה שכורה – פונקציונלי, ארעי, ללא קשר רגשי עמוק. בית ההורים – ההפך. משהו כזה.
הממ. לא מסכים. ברגע שאתה מפנים שאין באמת חשיבות לגיאוגרפיה הספציפית שאתה גר בה, הכל ארעי. קשר רגשי זה לאנשים, לא לאדמה.
לא דיברתי על אדמה. אתה לא קשור רגשית למגרש של בית הוריך, אלא לחדר בו גדלת, לנוף נעוריך, וכן – לחברים, משפחה. לעזוב מדינה זה לא קל נפשית, לדעתי.
אז אני מניח שעליך לתייג אותי תחת הקטגוריה של "רובוטים חסרי לב", כי אין לי שום קשר לנוף או לחדר בו גדלתי. עצים וקירות הם עצים וקירות.
חברים, משפחה, אני מניח שכן – אבל מגיעה נקודה בה אדם צריך להציל את עצמו ואת היקרים לו, ומי שמסרב להצטרף חורץ את גורלו בעצמו.
תייגתי 🙂
אני חושב שאנחנו רחוקים מנקודת האל חזור והבריחה. נסכים לא להסכים.
אני חשבתי כמוך, רצתי מהפגנה להפגנה במשך שנים. התווכחתי בלי סוף עם כולם, ובסוף החלטתי שנמאס לי. ואחרי ארבע שנים בחו"ל. אני יכול רק להמליץ דבר אחד. אם אתה או את מתחת לגיל 30, קחו את הדברים ותעזבו מהר ככל האפשר.
החיים בחו"ל פשוט טובים יותר. ישראל היא מדינה עוינת לאזרחיה ולשכניה.
הבעיה היא שאתה מצביע למה שנקרא "שמאל מתון" שבסוף מיישר קו כמעט לגמרי עם המדיניות של הימין (ע"ע העבודה ב15 השנים האחרונות), ואז גם לא קיבלת את המדיניות שרצית, וגם הרגת את עצמך כאופוזיציה: אין לך מה להציע כאלטרנטיבה, ואנשים טוענים ש"הדרך של השמאל כבר נוסתה".
האפשרות המשמעותית ביותר למצביעי העבודה היא להתפקד (http://www.mitpakdim.co.il/) ולדאוג שהעבודה תתחיל לממש את המצע שלה, כמו למשל בנושא החינוך:
http://oknesset.org/agenda/63/?all_mks
זה כמובן תקף לשאר המפלגות.