היום שבו האלבום מת

"אני לא כל כך אוהבת לשמוע דיסקים. אני מעדיפה שירים". נגה נשמעה כמעט מתנצלת. היו לה הטון וההבעה ששמורים לרגעים שבהם היא חוששת מפגיעה ברגשות אביה המקשיש. אני מנגד ניסיתי לשמור על פני פוקר כשאני אוחז ב-dark side of the moon ו-elephant הדחויים.

בטח שהיא מעדיפה שירים. רוב החברים שלה, כמו רוב בני הנוער בעצם, לפי המחקר הזה, שומעים מוזיקה דרך יוטיוב. למוזיקה חדשה הם נחשפים דרך גלי, אמריקן איידול, דה וויס.

וזה מבאס אותי. המצב שלי כילד היה ברור, פשוט ולינארי. רדיו וחברים היו סוכני התרבות שלי. בעיקר הרדיו. מאתרים תוכנית מוצלחת, שדרן עם טעם שמדבר אליך (או לפחות עם עורך מוזיקלי כזה), שומעים שיר טוב, אולי עוד אחד של אותו זמר להקה. מתלבטים המון זמן או מחכים ליום הולדת או חג, וקונים את התקליט. ואחר כך את הדיסק.

ההורים שלי, חובבי גבעטרון, לא אהבו את הרעש שעלה מהחדר שלי. היה לי ברור שאצלי זה יהיה אחרת – אני אשלוף מהמדף דיסק מגניב, ואקשיב לו יחד עם הצאצאים, פותח בפניהם דלת לעולם חדש ומגניב.

ממש. לילדים של היום – כן, זה קיטור של קשיש – אין לבטים כאלה. אין גם פרק זמן של המתנה – שומעים שיר טוב, יאללה יוטיוב, או אבא תוריד לי. ונגמר. דיסק שלם? למה?

וזה העניין המדכא באמת, האלבום. ככה קנית פעם את השיר עד שלושה שהתלהבת מהם. ומכיוון שהשקעת לא מעט כסף בתקליט, ולא יכולת להרשות לעצמך יותר מדי, חרשת אותו. גילית את השירים שבשמיעה ראשונה עברו ליד האוזן, ורק בשלישית או רביעית נתפסו פתאום. אלה שבסוף אהבת באמת.

וחלק מהאלבומים, לפחות, היו יותר מסתם אוספי שירים. היה להם אופי, היתה מאחוריהם עריכה חכמה ובחירה של שירים, הם היו סיפור.

וזה נגמר. נחמד שאני מצקצק לעומת בתי המתבגרת, אבל גם אני כבר בקושי שומע אלבומים. לא חדשים בכל אופן. הזמינות והמיידיות פועלות גם עלי – אין סיבה וזמן להשקיע במערכת יחסים ארוכת טווח עם אלבום, כשעוד המון מוזיקה זמינה מיידית בכל רגע נתון. אתה מתלהב משיר או שניים, וממשיך הלאה.

אפשר לקוות לאיזה גלגול חוזר, קאמבק של הפורמט. אבל אני חושש שזה הסוף, או אולי החזרה להתחלה, לעידן הסינגלים.

אני בינתיים אנסה בכל זאת לשכנע אותה לתת צ'אנס לצד האפל של הירח.

 

תגיות: , , , ,

About noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

3 responses to “היום שבו האלבום מת”

  1. נעמי says :

    עורר בי געגוע מתוק לתקופה שהייתי מגלה את האלבומים (בפורמט תקליט כמובן) של אחיי הבוגרים , שמה ושומעת ברצף, מסתכלת על התמונות, לעתים על אלבום התמונות שהיה בפנים , מתרגמת לי מאנגלית את מילות השירים שעל גב התקליט אחד אחד. והכי אני מתגעגעת לקטע שבו עד היום מזדמזמת לי בראש אוטומטית המנגינה של השיר בא שעומד להתחיל, כן, וגם אני לוקה בהפרעת קשב היום.

  2. גיל says :

    זה חלק מהתרבות שבו קופצים מדבר לדבר בלי לעבד ולעכל את הדבר הקודם. לכאורה יש היום יותר חופש לבחור, אבל בגלל שיש כל כך הרבה בחירה קשה להתפס למשהו אחד, אין היררכיה ברורה ואין את סוכני המוסיקה שקובעים מה לשמוע כמו שציינת. אה, וגם עטיפות מופת כבר לא מיוצרות.

  3. Mor says :

    איזה פוסט מקסים. אני מרגישה את הגיל כשהבן שלי, בן ה-14, שם לי שיר בהיסוס ואומר: "נראה לי שלא תאהבי, זה נורא מרעיש"

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: