הספד לעמי, שמת ככה פתאום

עמי מת.

זה צריך להיות "פרופ' עמי דרך נפטר", אבל הוא לא נראה כמו פרופסור. לא היינו חברים של ממש – אבל הוא היה איש מקסים, ואהבתי אותו.

הוא היה ראש מחלקת עיצוב תעשייתי בבצלאל 4 שנים (2004-2008), אבל בשבילנו הוא היה האיש המגניב על הוספה האדומה. בכל שישי בבוקר הייתי מגיע עם רוני לקפה בירנבאום, וקצת אחרי הוספה היתה עולה על המדרכה, ועמי היה מודיע על בואו. לפעמים רק מחליף איתנו כמה משפטים, לפעמים יושב איתנו. תמיד לבוש כמו שילוב של באסטיונר, ערס ואולי אולי אמן.

נגה שאלה אותי פעם מי זה האיש הזה שפגשנו בקפה.

"זה עמי, הוא עובד בבצלאל".

"בשוק?"

הוא היה מצחיק, נטול כל גינוני חשיבות, מעניין, ומרשים בלי לנסות להיות כזה. פה ושם נפגשנו ברחובות העיר, הבת שלו היתה עם נגה בגן, נגיעות חיים קטנות כאלה. והוא נראה כל כך חי, כמו בקלישאות ההספד הכי גדולות, בריא ומלא חיים ונצחי.

באחד ממפגשי הבוקר בבירנבאום התפרק אבזם החגורה שלי. זו היתה חגורה ישנה שחיבבתי, והנחתי שהגיל עשה את שלו והגיע הזמן לחדשה. אבל עמי ביקש ולקח אותה. כנראה שידי המעצב-בעל-מלאכה שלו דגדגו למראה האתגר.

כמעט שבוע אחר כך, כשאני יושב בבית קפה אחר, עצרה פתאום על המדרכה הוספה האדומה, ועמי זינק מעליה ושלף מהארגז את החגורה, עם אבזם מולחם ומתוקן. הוא זיהה אותי מהכביש. "אצלנו השירות זה עד הלקוח", אמר ונסע.

לפני יומיים, ביום שבו נפטר, עמדתי ברחבת הבימה, צופה בקרני זוחלת במרץ, כשפתאום נשמע דנדון מתכתי. אבזם החגורה התפרק לו ככה פתאום ושלושת חלקיו נפלו על הרצפה. התלבטתי אם לחכות לשישי ולהביא אותה לעמי לקפה. בסופו של דבר ויתרתי. הגיע זמנה ללכת.

והיום לא הצלחתי להימנע מהמחשבה שאולי משהו שהחזיק את המתכת, איזה בדל אנרגיה שמורכב מכישרון, אהבה לחומר ולמלאכה וקצת קסם אישי, התפוגג ונעלם כשעמי מת.

הוא היה בן 49 בסך הכל, ואיש נהדר.