פוסט פוסט-זיכרון: כמו רסיסים בגוף

אני יודע שיום הזיכרון עבר, וחלון ההזדמנויות לפוסט מדכדך תואם נסגר. א. אז מה, ב. זה דווקא קשור לנושא, הדחיינות הזו.

כל שנה אנחנו מגיעים לטקס בירושלים. תאורטית מדובר בטקס שנועד לציין – מבחינתנו – את מלחמת יום כיפור, משהו שקרה לפני 40 שנה. היסטוריה, אירוע סגור וחתום. מעשית, הכל דינמי, משתנה, מתפתח. כל שנתיים-שלוש צץ פתאום מישהו ומספר משהו שלא ידענו. משהו שישב אצלו בפנים, ועשה את הדרך לאט לאט החוצה לעולם.

השנה זה היה מישהו שהגיע לטקס בפעם ראשונה. הבת שלו כנראה אמרה לו שדי, שיילך כבר לשם. הוא היה חייל במוצב, ויצא לחופשה בגלל מבחן. הוא היה אמור לחזור ביום ראשון, אבל בשבת פרצה המלחמה. והוא ניצל. אולי ממוות, אולי משבי, אולי סתם מצלקות נפשיות לכל החיים. המחיר היה רגשות אשמה על המקריות הזו, רגשות אשמה שנשארו שם 40 שנה.

אחר כך ביקרנו קרוב משפחה קשיש, שבשנים האחרונות לא מסוגל להפסיק לדבר על מה שעבר עליו בשואה. האיש עלה לארץ, ניהל קריירה מוצלחת, גידל שני בנים – ילידי הארץ, מוצלחים – ולא הזכיר מעולם שום דבר שקשור לנאצים, עושי דברם או בכלל. עכשיו זה הנושא המרכזי, וזה מצמרר.

חברה טובה סיפרה לי פעם על אירוע מוזר שקרה לה. היא היתה במסיבה, בגינה של בית פרטי, כשלפתע עקץ אותה משהו. כלומר ככה היא חשבה – התסמינים היו צריבה לא נעימה בלחי, ונפיחות קלה. אחרי כמה ימים זה עבר, והיא שכחה מהעניין. שנה אחר כך צצה לה נפיחות על הלחי, ואחרי מספר ימים שלף משם הרופא כדור קטן של רובה אוויר. לגוף זה לקח שנה. לנפש זה לוקח יותר.

 

תגיות: , ,

About noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: