למה החיים מגיעים לשיאם בגיל שנתיים

בוקר אחד, בהווה: הילדה מתעוררת (התעוררות שנייה, במיטה שלנו), פוקחת עיניים, והדבר הראשון שהיא אומרת הוא "כלב, למה לקחת לי את השניצל"?

כמה חודשים קודם לכן, יום כיפור: אנחנו בשדרה, הילדה מודיעה שהיא רעבה, ומכיוון שהיא פטורה מצום ואנחנו תל אביבים כופרים, היא מקבלת שניצל. כלב שעובר ליד מנצל הזדמנות ונוטל אותו בעדינות. הילדה נשארת עם יד ריקה מורמת באוויר, ומבט מופתע.

וזה החלום ממנו התעוררה בבוקר. על השניצל החטוף. "כלב, תחזיר לי את השניצל. נו נו נו".

וזו הטראומה המכוננת של חייה בשנתיים הראשונות. זה המקסימום. גזל השניצל. זה השיא, מחולל הסיוטים – לא לב שבור, לא בחינה קריטית, לא תסכול מקצועי, לא לבטי זהות, לא תהיות לגבי מהות החיים וריקנותם לנוכח היעדר האלוהים והמוות, לא ההתמודדות בין היצר לרציו, לא מינוס בבנק, לא חשבונות חודשיים, לא דרישות ובקשות של ילדים, לא עתיד תעסוקתי, לא האיום האיראני והמתנחלים. שניצל, וכלב, וצעצועים שילד אחר תפס, ודיסק של "הבית של יעל" שלא עובד.

אני מסתכל עליה מהצד ומקנא. עד לא מזמן היא היתה עם מטפלת. לפעמים, כשהיא היתה יושבת בעגלה ומחזיקה משהו שהרגע איבדה בו עניין, היא היתה מרימה יד לאחור, בלי להסתכל. מישהו מהצוות כבר ייקח את זה. ילביש אותה, יספר סיפור, יכין אוכל. סבא וסבתא עושים כל מה שהיא רוצה, כולל אחרי צהריים של גלידה, עוגייה במאפייה ואז פיצה. האחים הגדולים שלה סוגדים לה, גדולים מדי מכדי לקנא ועדיין בבית כדי לשחק איתה, להקריא ספר, לשים לה סרט.

ונודה על האמת – מכאן זה רק מידרדר. כבר עכשיו היא בגן, עם גננת על כל חמישה ילדים, לא מטפלת פרטית. ומה אחר כך? המתבגרת דיברה לא מזמן על קוד הלבוש בתיכון, ואיך קשה לחשוב כל הזמן על איך אתה נראה ומה חושבים. קוד הלבוש של קרני מורכב מהשאלה האם יש על החולצה שלה תמונה של חתול או לא. מה חושבים האחרים? אין לה מושג ואין לה עניין. כי היא בשיא הקיום האנושי, תקופה שהדבר היחיד שמשתווה לה הוא אולי חופש ארוך אחרי התפטרות ממקום עבודה כשאתה כבר יודע מה מקור הפרנסה הבא.

גיל שנתיים שולט. כל השאר זה הרעת תנאים ומדרון חלקלק.