דרך דלת חנות התקליטים

אזהרה: זה הולך להיות פוסט מקטר על זה שפעם היה טוב יותר. שלא תגידו שלא אמרתי. 

לא מזמן שמעתי אלבום שנגה המליצה לי עליו. זה לא עניין של מה בכך – בפעם הראשונה הבת שלי ממליצה לי על מוזיקה, ולא להפך.

אני לגמרי לוקח קרדיט, כן? מדובר בהשקעה מושכלת בוויכוחים על מה שומעים באוטו, ועל מאמצים טכנולוגיים ובכלל. במקום ריהאנה, מיילי סיירוס ועוד תועבות, הילדה שומעת פליטווד מאק וקסביאן. חינוך, ביצ'ס. היא השמיעה לי את השינס, ואפשר להתרשם מהשיר הזה למטה.

אני לא מתכוון לטעון שהמוזיקה שהיא שומעת משמעותית עבורה פחות ממה שהיא היתה עבורי, בעידן הפרה-היסטורי של התקליט ואחר כך הדיסק. אני בטוח שהיא תגדל עם שירים ואלבומים (למרות שהפורמט הזה גם הולך בדרך כל דינוזאור) שיזכירו לה תקופות, ואנשים ורגעים. אבל משהו כן חסר. אני אדגים:

כשהייתי בצבא השמיע לי חבר את "Temple of the dog", והסביר לי שזה סאונדגרדן ופרל-ג'אם ביחד, ושהאלבום הוא לזכר אנדרו ווד, מי שהיה הסולן של מאת'ר לאב בון, להקת גראנג' מסיאטל. האיש שבמותו ממנת יתר ציווה לנו את פרל ג'אם ואדי וודר. ישבנו בחדר בבניין המגורים והקשבנו, וזה היה מקסים. היה לי ברור שאני חייב את האלבום הזה. עכשיו.

לא היה אינטרנט. לא היתה דרך לבדוק מה נכון בסיפור על התקליט, וזה גם לא ממש שינה לי. לא היתה דרך לקנות את הדיסק אונליין, וזה כבר היה חשוב יותר. כשיצאתי שבת עברתי דרך תל אביב, ורצתי לפיקדילי, מתוך ההנחה הלא מבוססת שאלבום כזה יימצא בחנות המופלאה ההיא, ולא בחנויות המיינסטרים.

זה כבר היה בצהרי שישי המאוחרים, וכשהגעתי מתנשף לדלת עמד מצידה השני אחד המוכרים, עסוק לנעול אותה ולסגור את הבאסטה. ייאוש. אבל לא הייתי שם לבד – ליד הדלת עמד עוד בחור, שהתחנן בפני המוכר שיפתח עוד לשנייה, כי יש דיסק שהוא חייב דחוף. אני לא זוכר איזה, לא ברור מה היה דחוף כל כך, אבל הדלת נפתחה, השתחלתי אחריו, ובמשך סוף השבוע לא הפסקתי לשמוע את כריס קורנל שר על סמים וישו ומוות וגאולה.

בהמשך, אגב, קניתי גם את מאת'ר לאב  בון, שהיו סבבה לגמרי. ומה כל זה רוצה לומר? חלק מהסיפור, מהמשמעות של האלבום עבורי, היתה הדרך. לא סתם חיפוש קצר והורדה. לא משהו מובן מאליו. יש עוד אינספור סיפורים קטנים כאלה על תקליטים וספרים, על החיפוש, התסכול כשאין, השמחה כשהם על המדף. זה מעניק להם איזושהי משמעות, איזשהו גוון בזיכרון. לא משהו שהילדים שלי יחוו, כנראה.

אני לא יודע אם זה טוב או רע, אבל מבחינתי זה אחד הדברים הבודדים שעדיפים בתקופה שבה אני גדלתי. נוסטלגיה היא פתיינית לא קטנה, ובדרך כלל רמאית. אני יכול לראות את היתרונות העצומים שיש לילדים שלי עלי, בזכות התקופה בה הם גדלים. אבל זה לא אחד מהם. הייתי שמח לאינטרנט ופלייסטיישן כילד. אבל לא הייתי מוותר על הדפדוף אל הלא נודע במדף התקליטים.