ספיידרמן 2, או החסרונות והיתרונות בסרטי מק-מארוול

הכותרת לא ממש הוגנת. אני מאוד אוהב את סרטי הקומיקס של מארוול, במידה רבה כי הם כאלה: לא אוסף סרטים שונים, כל אחד ברמה אחרת, אלא מכלול. מארוול לקחו את היקום הקומיקסי שעליו גדלתי והעבירו אותו לקולנוע. מי ששולט על המוצר הסופי הוא האולפן, לא פחות ובעצם יותר מהבמאי. כתבו על זה כבר במקומות אחרים, אז בקיצור: חברת הקומיקס לוקחת במאים ומכתיבה להם את החזון שהסרטים שלהם אמורים לשרת. כל סרט הוא גם המשך וגם הכנה לסרט אחר ביקום הקולנועי. ואני לא מתלונן, כן?

זה קצת כמו להיכנס לאחד מסניפי רשת מסעדות משובחת. אתה יודע מה תקבל ואיך יהיה השירות. הסרטים של מארוול תמיד ישלבו מינון יפה של רצינות והומור, העושים במלאכה – שחקנים ובמאים – יהיו אחלה, הסצינה שאחרי הכותרות מצדיקה את ההמתנה באולם המתרוקן. ערכי ההפקה גבוהים, האקשן משובח, העלילה לא מעליבה את האינטליגנציה. ברור שיש חריגות לכאן ולכאן, לטוב (קפטן אמריקה השני) וגם לרע (איירון מן השני).

החריג הבולט היחיד היה הנוקמים. מה שהפר את האיזון שם היה ג'וס וודון, שהפך את הסרט לקצת יותר שלו ממה שמקובל ברשת מק-מארוול. כי היתרון של השיטה הוא גם החיסרון שלה. כמו באותה רשת מסעדות, מארוול לא מפתיעים. הסרטים שלהם מספקים ומבדרים, אבל חסרים את המגע המיוחד, את המשהו הזה שמעבר. נסו להיזכר בסצינה באמת מטלטלת או ציטוט בלתי נשכח מסרט גיבורי על של מארוול. אני לא באמת מצליח, למעט הסרט ההוא של וודון, שכולל כמה שורות שלגמרי היו משתלבות בבאפי או פיירפליי, וסצינות שמתעלות מעל הסטנדרט.

מה שמביא אותי לספיידרמן 2, החלק השני בסדרה המחודשת של סוני, שמיהרה להפיק סרטי ספיידרמן חדשים כדי לא לאבד את הזיכיון על איש העכביש בקולנוע. הסרט הוא לא רע לגמרי, באמת, אבל גם לא משהו מיוחד. עד שלב מאוחר למדי ישבתי באולם וחשבתי שמדובר בבידור חביב ותו לא. ואז הגיעה סצנה אחת כה מצוינת, ונאמנה באופן קיצוני לקומיקס, והרימה אותו שלוש דרגות למעלה. משל, אם לחזור למטאפורה הקולינרית, נכנסנו למסעדה שמול סניף מק-מארוול, וקיבלנו ארוחה בינונית, אבל קינוח בלתי נשכח.

שוב, אני לא מקטר. אני אמשיך לראות כל סרט מארוול שייצא, עם הילדים שלי, כל זמן שהם יסכימו לבוא איתי, ובלעדיהם כשהם ישאירו אותי מאחור לטובת חברים בני גילם. אני רק מקווה שפה ושם יהיה במאי שיצליח קצת לפרוץ את הנוסחה ולהעז ולהפתיע. קצת.