עלילות ליל אמש של הנעקבת החביבה עלי בטוויטר

לפחות המקרר שלו מלא. הסקס היה גרוע, הוא נרדם והיא תקועה אצלו – לא נעים להעיר אותו, היא לא יכולה ללכת ולהשאיר את הדלת לא נעולה. בעיה. אבל המקרר גדוש ומלא בכל מה שצריך לטוסט ראוי. לפחות סיפוק קולינרי. אבל אין טוסטר. זה לא הגיוני, היא חושבת, יש לו כרס של חובב פחממות. באסה. מחסלת את האוכל מול הטלוויזיה, ובסוף נשברת – מזמינה מונית ומעירה אותו. והביתה.

התעוררתי בבוקר ומצאתי את הטלפון שלי עמוס בהתראות על ציוצים חדשים. יש מספר צייצנים מצומצם שאני עוקב אחריהם ברמת הנוטיפיקציות (הכי הרבה צ' שכתבתי במשפט). לפעמים זה מתיש – עם כל ההערכה והחיבה לרון מייברג, ויש, גרפומניה בטוויטר יכולה להיות מעייפת, ואני מעדיף לצרוך אותו במנות קצובות לבחירתי. דודה מלכה לעומת זאת מעולה ומדויקת. נדוש, אבל ככה זה.

במקרה של הצייצנית החביבה עלי (השם שמור, תשכחו מזה) מדובר לרוב בכמויות סבירות. לעתים יש כמה ימים של שקט – כמו שהיו עכשיו – ואז פרץ ציוצים קטלני. גם כמו עכשיו. היא מייצגת את היתרונות הברורים של טוויטר על פייסבוק, שהם:

• אמא שלך לא שם. לרוב גם הילדים שלך לא עוקבים/נעקבים.
• זהות בדויה, משהו שקל יותר בטוויטר, מנטלית אם לא טכנית. וזהות בדויה משחררת ממגבלות ועכבות.
• כל עניין העקיבה – אין כאן חברות נוסח פייסבוק. הרבה פחות הדדיות, הרבה פחות דיאלוג. הרבה יותר כאוס.
• והעניין הזה של מספר התווים. המגבלה הזו של 140 מאלצת לכתוב רזה. בלי תיאורים משתפכים, בלי סופרלטיבים. עובדות, לפעמים סיומת מושחזת, ודי. מה שמשאיר מקום לדמיון. המינגווי היה מעדיף את טוויטר. אלמור לאונרד צייץ, מתברר.

הנעקבת החביבה עלי עושה במדיום שימוש מעולה. היא מצחיקה, וסקסית, ומכמירת לב, לפעמים הכל ביחד. נראה שנוח לה במדיום, ובעיקר נוח לה להתחבא בתוכו. שלל הציוצים מהבוקר בנו סיפור, כמו סצינה מסרט או סדרת HBO שהיית שמח לראות. בסוף, אחרי ענייני המדיום וכו', זה קם ונופל על לדעת לכתוב בתוך המסגרת הנתונה. כל השאר הם גורמים מסייעים.

בבוקר כשהיא הלכה הביתה הוא אמר לה שיתקשר. "תתקשר, XXX-לא לענות, תתקשר". זהו. בלי קישוטים מיותרים. שירה, בחיי.