סטיבן קינג ג׳וניור והראשון של מקונוהי

1. סיימתי את Horns, הספר השני של ג׳ו היל שקראתי. אחרי צמד ספרים (ונובלה אחת, עם אבא) אפשר כבר לקבוע שמדובר בתופעה. הרעיון של הבן של סטיבן קינג יכתוב ספרי אימה גרם לי לחשוב על ג׳וליאן לנון. כשאבא שלך נמצא בספירת האלים בתחום שבו הוא בחר לעסוק, הסיכוי שלך ללכת בעקבותיו בלי להיות פאתטי נראה קלוש. ובכן, הפתעה.

היל – השם של אמא במקור – מצליח לגמרי להיות מין קינג 2.0, ולא חיקוי חיוור של אבא. יש משהו מטריד בדמיון בין הספרים שלהם: אותה עיר אמריקאית קטנה, אותה נטייה לפירוט יתר יחד עם כישרון סיפור מעולה. אותה חיבה לאזכורי תרבות פופ – בעיקר מוזיקה, אבל ב-Horns היל משתמש בהשוואה לקילוחי הדם בקרי, הסרט המבוסס על הספר הראשון שכתב אבא-קינג. משעשע? מטריד? גם וגם.

שניהם גם מחבבים מכוניות ואופנועים, ושניהם אוהבים ללכת על הצד האפל בכל מה שקשור לתיאורים מפורטים של אלימות, ולרמיזות מיניות קינקיות. שניהם כתבו גם קומיקס. אה, ולשניהם יש עניינים לא פתורים עם אלוהים.

מה שאין להיל, בינתיים, זה את הטירוף של אבא. לקינג יש ספרים – סדרת המגדל האפל למשל – שבהם הוא מתחרפן לגמרי, ו/או על סמים קשים. לעולמות שלו, כשהוא מגיע לספירות האלה, אין חוקים. למספר הדמויות שמתרוצצות בספר אין גבול. זה יכול להיות מביך, זה יכול להיות מדהים. זה לא משעמם. היל לא שם. יש מבנה, יש מספר דמויות סביר ונשלט, יש היגיון. זה יתרון – הוא לא צולל לתהומות ביזאר כמו אבא – וגם חיסרון. סביר להניח שזה קשור לנסיבות שונות: לקינג יש היסטוריה מתועדת של סמים ואלכוהול ודכאונות. את הבן שלו הוא חינך כנראה באווירה בריאה וטובה יחסית, מה שעושה טוב לבנאדם, קצת פחות ליוצר.

2. Dazed and confused הוא אולי סרט התיכונים האמריקאי הכי מתוק שראיתי. חברה טובה אמרה לי פעם שהיא את ילדותה הדמיונית בילתה בעיר קטנה בארה"ב, ולא באזור השרון. זו צפיית חובה בשבילה – הנוסטלגיה המדומיינת האולטימטיבית. הכל מתרחש ביום הסיום של תיכון אמריקאי. אין עלילה של ממש, רק שלל סיפורים קטנים של התבגרות וסוף והתחלה. בלי קיטש, בלי הומור פלוצים וזימה נוסח ג'אד אפטאו, ועם המון שחקנים מעולים שרובם די נעלמו אחר כך או לא מיצו את הפוטנציאל – אדם ברודי, איך לא הפכת לכוכב ענק, לעולם לא אבין.

קראתי שריצ'רד לינקלייטר, הבמאי והכותב, חטף תביעה משלושה בוגרי תיכון שלמדו איתו. הוא לא טרח להסוות את הפן האוטוביוגרפי בסרט, כולל השמות של חלק מהגיבורים. הפואנטה היא שהסרט נראה כמו מכתב אהבה מריר-מתוק לנעורים של הבמאי, ולא כמו מוצר שתוכנן ושווק לטינאייג'רים חרמנים. ומתיו מקונוהי מופיע כאן בתפקיד הראשון שלו בקולנוע, עם ה-alright alright alright המפורסם, והוא מעולה.

3. מייקל – הצגת פרינג' מעולה, ובאמת לא מתחשק לי לספר עליה יותר – הגעתי אליה בלי לדעת כלום, מעבר להמלצה אמינה, וככה עדיף. זה מצחיק, זה הזוי, וסביר שזה יזכיר לכם קטעים משפחתיים כאלה ואחרים משלכם. וליאת הרלב מותק שזה משהו. כן, הבנתי שאני מגלה את זה מאוחר, אז מה.