על המאבק הסמוי בין טבעונים לילדים סינים ואיך להיות אדם טוב באמת

חבורת אנשים שאני לא מכיר יושבים ליד השולחן בחדר האוכל בעבודה ומדברים על טבעונות. אחד מהם חצי מודה בצניעות שהוא מראשוני הטבעונים בארץ, ושהוא בכלל לא מתגעגע לטעם של גבינה. אבל הוא דווקא מבין, הוא אומר ברוחב לב, אנשים שכן. מה לעשות, יש אנשים שקשה להם. לו לא. אני ממשיך לאכול את הביצה שלי ומנסה לא להתפקע מהערצה לאמפתיה שהוא מגלה, כמו גם לחסינותו לקסמיה של הגבינה.

אני לא יודע אם אני אדם טוב. תלוי את מי שואלים, או באיזה תחום מתמקדים. לפעמים נדמה לי שאני מוקף באנשים שכן יודעים מה הופך אותם לטובים, ועל הדרך גם מסבירים לי מה אני צריך לעשות כדי להפוך לכזה. הם מעצבנים אותי.

אין לי בעיה עם טבעונים, צמחונים, חובבי אושו ושאר טיפוסים כל עוד הם לא נתקפים בדחף מסיונרי. זה לא כולל את החברה הצמחונית ששלחה אותי לצחצח שיניים אחרי כל ביס בשרי לפני שאני מתנשק איתה. לגיטימי. זה כן כולל אנשים שמוכיחים לי באותות ובמופתים שאני לא מוסרי בגלל הרגלי האכילה שלי. או סתם מרססים שביעות רצון עצמי מופרזת על ארוחת הבוקר שלי.

אני לא מבין איך אנשים מחליטים מה בדיוק מוסרי. איך מחליטים מה נשאר מחוץ לגדר, ומה נכלל ברשימה שהופכת אותך לאדם טוב, נכון וצודק. למשל: גבינה וביצים לא, אבל סמארטפון שייצר ילד סיני בסדנת יזע כן? אולי הילד מעורר פחות אמפתיה כי הוא לא מקפיד על חביתה מביצי חופש? ומה עם הבגדים – איפה ייצרו את הג׳ינס שלי, ובאילו תנאים? האוכל שאני קונה – יש שם משהו מהשטחים? ומה באמת עם השטחים? והעניים? איך מחליטים לדאוג קודם לתרנגולות ואחר כך לילדים רעבים, נגיד?

המתבגרת סיפרה לי פעם על הוויכוחים הפוליטיים בבית הספר שלה. מדובר במרכז תל אביב כך שזו תמונת מראה למציאות – רוב שמאלני, מיעוט ימני. היא דיברה על זה שכולם מאוד נחרצים ובטוחים במה שהם אומרים. היא לא מרגישה שהיא יודעת מספיק כדי להיות בטוחה ולגבש דעה. זה נראה לה בעייתי. אין לה דעות, היא משעממת. רציתי לחבק אותה. ספקנות בריאה כבר יש לה.

אנשים שבטוחים בעקרונות שלהם גרמו לי רגשי נחיתות. היום זה מלווה בחשדנות. אני צורך חדשות בכמות סבירה, אני לא נטול עמדות ודיעות, אבל הביטחון והנחישות בבחירת הנושא שראוי להרים עבורו דגל ולעלות על בריקדות ממני והלאה. לרוב אני מדחיק ומתעסק בחיים הקטנים שלי. אין לי צורך במאבקים נוספים. אני תוהה איזה צורך זה ממלא אצל אחרים. ואם זה הופך אותם לטובים ממני.

יש לי חברה שהיא אחות בחדר מיון. אמרתי לה שלא הייתי מסוגל להתחלף איתה. שאני לא מבין איך היא שורדת באמצע כל הסבל והכאוס. יומיים אחרי היא שלחה לי הודעה בוואטסאפ. למיון הגיעה ילדה בת שלוש, לא נושמת. היא והצוות עשו לה החייאה, והילדה בסדר. ״עכשיו אתה מבין?״

כן. את זה אני יכול להבין. שחור-לבן, חיים ומוות. לגבי השאר, האפור – אין לי תשובה. אולי גם לא תהיה.