חייבים לדבר על בייגלה

בייגלה הוא סטוקר. אין דרך יפה לומר את זה. אם בייגלה היה אדם, ולא כלב תחש, סביר להניח שהיה מוצא את עצמו מאחורי סורג ובריח. או לפחות מטרה לשיימינג עצבני בפייסבוק. בייגלה הוא קלאסיקת ילדים, ולדעתי לפחות שלא בצדק. כתבתי כאן על ספרי הילדים שאני אוהב להקריא לפני השינה, אבל אחרי קאמבק מפתיע ולא ברור של הכלב הכי ארוך בעולם בזמן האחרון, הגיע הזמן לפרסם תמרור אזהרה.

יש המון ספרי ילדים גרועים. קל לזהות אותם, ואין טעם לעסוק בהם. ויש גם ספרים שנכנסו לקנון והפכו לקלאסיקות, אבל יעלו לכם על העצבים. הם לא בהכרח רעים, והילדים שלי אהבו ואוהבים את חלקם. אבל אותי הם מקוממים. מכמה סיבות.

מסרים בעייתיים: "בייגלה" הוא הדוגמה הקלאסית. לכאורה זה סיפור אהבה בין דוכס, כלב התחש הכי ארוך בעולם שמכונה בייגלה כי הוא מסוגל לפתל את גופו לצורת אותו מאפה. זה הופך את בייגלה לסלב, והוא מניח שזה יעזור לו להשיג את זהובה, כלבת תחש מצודדת. היא מסרבת, ובייגלה יוצא למסע הטרדות שלא היה מבייש את הנשיא לשעבר קצב. מתנות, הפצרות, הצקות. בייגלה זוכה בידה של זהובה בסופו של דבר אחרי שהוא מציל אותה מבור אליו נפלה – הוא פשוט היה שם בסביבה ו״השגיח״ עליה. לי זה נשמע כמו צירוף מקרים חשוד. כמו עילה לצו הרחקה. אבל זהובה מתחתנת איתו. בהצלחה לכולנו.

סטנדרטים לא הגיוניים: ספרי איתמר של דויד גרוסמן הם הדוגמה הקלאסית. הזכרתי את זה במשפט בפוסט הספרים המומלצים, אבל זה שווה הרחבה. מרצה באוניברסיטה, שלא במקרה מלמדת מגדר, האירה את עיני בנושא: אצל גרוסמן האבא הוא סוג של גיבור על. האם לא נוכחת, או מוזכרת בשוליים, ובכל מקרה לא ממש משפיעה או פעילה. והאב? הוא תמיד שם, אף פעם לא עייף, תמיד סבלני.

ב״איתמר צייד החלומות״, כשבנו חולם חלום רע באמצע הלילה האב לא ממלמל משהו חצי קוהרנטי או מזמין את הילד הנודניק לישון איתו. הוא מציע לו לבנות מלכודת לשד שמופיע בחלום, ואין לו בעיה לקום בשלוש בבוקר לבדוק איך הלך הציד. אין אף הורה שיכול להתמודד עם הסטנדרטים שגרוסמן מציב.

דידקטיות וקונפורמיזם: אני אוהב את אפרים סידון, ו״עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור״ הוא אחד מספרי הילדים האהובים אצלנו בבית. אלא שבגללו קניתי גם את ״אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו״, שהוא קצת פרדיננד על סטרואידים – ארוך יותר, דידקטי יותר, מתיש הרבה יותר. פרדיננד הוא סאטירה מושחזת על שלטון יחיד ודמוקרטיה. אוזו ומוזו הוא סאטירה מתישה על שנאת חינם בין אחים, הוא ארווווך, חוזר על עצמו, והמסר שקוף מדי להורה (מי אמר סכסוך יהודי-ערבי ולא קיבל) והאמת – לא לגמרי ברור לילדים. נקסט.

גם ״האריה שאהב תות״ הוא קונצנזוס אצלנו, והוא באמת ספר חמוד, אבל האם זה באמת המסר שאני רוצה להעביר הלאה? תאכל מה שנותנים לך ואל תשאף גבוה מדי? תעשה מה שההורים אומרים ואל תשגה בחלומות? עזוב אותך מתותים ותקשיב לאמא? לא נראה לי.

ולסיום אזהרה מהתועבה הגדולה מכל: ספרי דיסני, שלוקחים קלאסיקות קולנועיות מופלאות – פיטר פן, שלגיה ולהבדיל כרונולוגית פרוזן כבר ביקרו אצלי בבית – והופכים אותן לספרים איומים, משעממים, כתובים רע ומתורגמים גרוע. הילדים יאהבו, אבל שומר נפשו ושפיותו ירחק.