המוות של פרינס, הנשמה של אקסל רוז

פרינס מת, וזה לא גרם לי ליותר ממכה קלה בכנף הנוסטלגיה. גם המוות של דייוויד בואי לא גרם לי לדמוע. ואהבתי מאוד את המוזיקה של שניהם, ויותר מזה – את הפרסונות של שניהם כמו שהכרתי דרך סרטים וכתבות ושאר ערוצי יחסי ציבור. אבל כבר שנים שהם לא עשו משהו חדש שטלטל את עולמי. אני לא מצליח להתחבר לאורגיית התוגה בפייסבוק ובטוויטר שלי. זה כבר ריטואל קבוע כשסלב מת, עם נוסחה בדוקה שכוללת זיכרון אישי ואיזה לינק – משהו שפרינס קצת חירב עם הגישה שלו לעידן הדיגיטלי. נראה לי שכולם קצת נהנים מדי מטעם הבורקס בשבעה הזה.

אליל רוק משועמם

אקסל רוז מנגד חי וקיים ובועט, בערך, כי הוא שבר איזו עצם ברגל. מניח שזה קורה יותר כשאתה בגיל הזה. בכל מקרה אקסל לא מת, עדיין, אבל כן מכר את נשמתו לשטן. וזה כבר מכאיב לי יותר.

יש אמנים שהמוות שלהם יצליח לחדור את השריון שלי (תנהג בזהירות, ברוס) אבל בסך הכול מדובר באנשים שהקיום האמיתי שלהם מבחינתי הוא ביצירה ובתדמית שלהם. הם מכרו לי לא רק תקליטים, אלא גם אשליה של רוקנ'רול – רוח וריח נעורים, מרדנות, יושרה, ליברליות ועוד ועוד. פרינס ובואי נשארו נאמנים לדימוי שלהם, לא ממש סיפקו מוזיקה חדשה כמו פעם, והסתלקו מן העולם בגיל מתקדם פחות או יותר. וזה בסדר. אנשים מתים בסוף. כשהם מתים באמצע זה טראגי – כשברור שהם היו בשיא הכושר היצירתי, ושהעולם החמיץ כל כך הרבה.

אבל כשהם מוכרים את נשמתם זה הכי גרוע. כשאני אוהב זמר או להקה נחתם בינינו סוג של חוזה, אנחנו נכנסים למערכת יחסים. אקסל רוז וגאנז אנד רוזס היו הדבר הכי מגניב ופרוע ששמעתי בתיכון. התקליט הראשון שלהם היה מושלם, ומחזיק למדי גם כיום. סקס סמים ורוקנ׳רול בחדר שלי באמצע רעננה, העיר המשעממת בשרון וביקום הידוע לאדם. יכולתי לקבל כל מה שקרה אחר כך – מריבות, סכסוכים ומגלומניה הם לגמרי חלק מהקאנון כשזה מגיע לז'אנר המסוים הזה. הופעות איחוד מאתיים שנה אחרי בשביל כסף? גם, אבל עם ניחוח נלווה לא נעים. ואז הגיע העניין הזה עם AC/DC.

אליל רוק לא משועמם

אמר את זה טוב ממני רוג'ר דלטרי, שבעצמו אולי כדאי שיפרוש, כשאקסל רוז מצטרף לרוקרים האוסטרלים זה כבר חצי מופע קריוקי. בריאן ג'ונסון, הסולן המקשיש של AC/DC פרש מסיבוב ההופעות בגלל בעיות אוזניים, והלהקה, בלי למצמץ, גייסה מחליף עם יכולות צווחה דומות. אלא שבשבילי אקסל רוז הוא הסולן של גאנז אנד רוזס, לא זמר להשכיר, לא אבי סינגולדה על הדרך לגיהינום. ולהקה היא ישות עם אופי, אורגניזם חי. קשה לי עם השתלת האיברים המעוותת הזו. ואני יודע שתעשיית המוזיקה היא בדיוק זה – תעשייה, אבל רבאק, חלק ממערכת היחסים שלנו הוא לפחות דימוי של עמוד שדרה ועקרונות ואמונה. אקסל רוז רוקד עכשיו עם הרגל השבורה שלו על זיכרונות הנעורים שלי. זה מדכא אותי. ואני חושד שזה אפילו לא כדי להוסיף עוד בוכטות לחשבון הבנק שלו.

רוברט פלאנט, עוד אחד מהבודדים שאני חרד לבריאותם, התייחס לנושא הזה בריאיון לרולינג סטון. פלאנט סירב להשתתף במסע הופעות של לד זפלין אחרי הופעת איחוד ב-2007. לד זפלין היא דוגמה ללהקה שמכבדת את החוזה שלה עם המעריצים: כשהמתופף ג'ון בונהאם מת ב-1980 – דקה לפני מסע הופעות בארה"ב, כשהלהקה עוד בשיא ההצלחה המסחרית שלה – הם התפרקו. בלי מתופף חדש, בלי סלב מלהקה אחרת שיסגור את הפינה בשביל מכירות הכרטיסים. בריאיון מדבר פלאנט על הופעות האיחוד של האיגלז, למרות שהכריזו בעבר שיתאחדו כשהגיהינום יקפא. "זה לא בגלל הכסף. זה בגלל שהם משועממים".

אגו, כבוד ופחד מהזקנה והמוות, אני מניח שאלו הסיבות העיקריות להופעות האיחוד של גאנז אנד רוזס ולעובדה שאקסל יצרח את Highway to hell בקרוב. זה מדכא אותי. פשרות, ויתורים ועקרונות גמישים יש לי מספיק בחיי היומיום. פחד מהעתיד, אינטרסים ונאמנות מפוקפקת הם חומרי החיים של בני תמותה, שלי. לא של אלילי רוק. מגיבורי התרבות שלי אני מצפה ליותר. לא חייבים למות בגיל 27. אפשר גם להזדקן בכבוד כמו מר פלאנט, או הבוס. שיעשו מה שהם רוצים, אבל בבקשה, בלי לרמוס לי את הזיכרונות.