אחרון המוהיקנים במחנה קיץ

אפילו השריפה שהשתוללה סמוך למחנה הקיץ שבו שהה לא גרמה לתומר להתקשר אלי. או לפחות לכתוב בווטסאפ שהוא חי. במשך חמישה ימים הוא ישן בשק שינה כשראשו המסופר עם מוהוק אדום נח על כרית מאולתרת. כל הבנים בשבט שלו הלכו על אותו עיצוב שיער לקראת מחנה הקיץ, לוקחים את הקונפסט של ״שבט״ צעד אחד קדימה. ימים לפני המחנה, פה ושם בלב תל אביב, ראיתי מדי פעם פנקיסט קטן צועד בנחישות.

אנחנו מאחרים לפעולה!

קיבלתי הוראות מפורשות לא להגיע ללוות אותו חזרה הביתה מתחנת האוטובוס. הם רוצים להיות קצת ביחד. החבר'ה. כשהדלת סופסוף נפתחה נראה כאילו פולש אלי הביתה ניצב מ"מקס הזועם": מוהוק אדום, בגדים מטונפים כיאה לפוסט-אפוקליפסה (או אזור יקנעם) וצרידות קשה. מסתבר שה"מוראל" תובעני במיוחד כשזה מגיע למיתרי הקול.

לקראת אחת-עשרה בלילה, בעודו טורף המבורגר, שמעתי חוויות. תחרות בין גדודים (הם ניצחו), פעולות, פרידה מהשמיניסטים (הם בכו) ועוד ועוד. את היעדר התקשורת הכמעט מוחלט – ביום השלישי הוא הגיב ב"סבבה" כשכתבתי לו "איך הולך?" – הוא הסביר בזה שאף אחד לא הסתובב עם טלפון. זה לא היה מגניב להסתובב עם מה שלא פעם נראה כמו חלק אורגני מכף היד, כאן, בציוויליזציה.

הוא לא הבין למה אני מסתכל עליו במבט מוזר. קשה לזהות הערצה. התבוננתי בו וניסיתי להבין איך הילד הזה קרה. ההתנסות שלי עם תנועת נוער הסתכמה בחודש ברוטו במחנות העולים. זה נראה לי מטופש. מעולם לא יצאתי למחנה כלשהו. העדפתי לקרוא ספר במזגן. תמיד היו לי חבר או שניים, גג שלושה. אף פעם לא חבר'ה. תמיד הייתי המביט מהצד, סרקסטי וביקורתי.

ותמיד זה נבע ממגבלות שהעדפתי לראות בהן יתרון, ממודעות יתר, חשש מדחייה, היעדר הטבעיות שבה אחרים קפצו פנימה לבריכת ה״ביחד״. ועכשיו יושב מולי בני, בשר מבשרי, חיה חברתית שמרכז עולמו הוא החברים שלו, ויש לא מעט כאלה. גרונו ניחר מ"מוראלים" והוא מאושר לגמרי, בלי שאף אחת מהמגבלות של אבא שלו תפריע לו ליהנות מקצת לכלוך וצעקות. אין לי מושג מאיפה זה בא.

הוא הראה לי את ברכת הפרידה שכתבה לו המדריכה שעוזבת. היא ציינה בחיבה שהוא "ציני".  הכוונה שלה, אני מניח, הייתה להחמיא לו על השנינות, האירוניה, הסרקזם. הילד יודע להיות חד ומצחיק. אבל ציני הוא לא. מי שיכול להתמסר בכזו התלהבות לחברים שלו ולטקסי השבט הוא לא ציניקן. וגם אם אני לא יכול לקחת אחריות על כל היופי הזה, אני שמח בשבילו, וגאה, וקצת מעריץ. לפני שהוא הלך לישון ניסיתי להגיד לו את זה. אני חושב שהוא לא הבין.

הוא נרדם ל-11 שעות ואני נשארתי עם מוראל גבוה, לחלוחית בזווית העיניים וצ׳יפס קר.

About noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

5 responses to “אחרון המוהיקנים במחנה קיץ”

  1. גלית says :

    ברגע שעל הזכרונות שלך ממחנות העולים עולים סיפורים חדשים של מוהוק הבית…וזכרונותיך מפנים להם מקום בקופסא…זה אומר שאתה כבר איש…גדול. (זאת אמירה של היקום אליך) מזדהה איתך.

  2. אסנת says :

    אה, הוא משבט קהילה… 🙂

    • noamres says :

      בלשית!

      • אסנת says :

        בטקס הסיום של התיכון ראיתי אחד כזה, וקיבלתי הסבר מהשמיניסט הפרטי (שיצא היום למחנה של שבט דיזי).

  3. Naama Orbach says :

    מצחיק וגם מרגש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: