הטובים שבזמנים, הרעים שבזמנים

ובכל שנה מגיעים החגים ומשקשקים את עולמי.

אני צריך שגרה. אני חושב שכל גרוש וגרושה צריכים שגרה. דבק השפיות שמחזיק את המאזן העדין הזה שהוא ימי ילדים וימי-בלי-ילדים. וגעגועים. ושאלות לא פתורות. הרכבת נוסעת על המסילה ועוצרת בתחנות הקבועות. ולא צריך לחשוב. אין זמן לחשוב.

ואז מגיעים חגי ישראל והמסילה מתפרקת, אדנים עפים לכל עבר, ואת התחנות צריך פתאום לחשב ולייצר. לשלוף מנבכי הזיכרון אצל מי היו הילדים בכל ערב חג בשנה הקודמת, אבל גם זה לא מספיק. כי עוד שלל משתנים כמו איזה קרוב משפחה נוחת מחו"ל, או מי רוצה לנסוע לחופשה בצפון, וההורים של מי מבריזים בכלל מהחג, ואיך כל זה מתיישב עם סידורי הימים הרגילים.

ואלגוריתם קביעת ארוחות וימי החג הוא רק ההתחלה. מה שהחגים מספקים בשפע הוא אחד מן הדברים המסוכנים ביותר לאדם הגרוש – זמן פנוי בכלל וזמן למחשבה בפרט. המסגרת העדינה של חלונות הזמן עם הילדים נסדקת, ופתאום יש למשל בקרים שלמים ביחד, מה שמעלה שאלות אצלי וגם אצל הילדים. על איך בדיוק הגענו עד הלום, מה זו חלוקת הימים הזאת ולמה, ומה היה אילו. הרבה מה היה אילו. "אם הייתם גרים יחד לא הייתי צריכה להתגעגע" לא ייצא לי מהראש.

ומנגד, הבקרים האלה וסופי השבוע הארוכים מספקים עוד זמן ביחד, מהסוג שאני כל הזמן מרגיש שחסר לי. אותו זמן יחד שמייצר תהיות ושאלות מעניק גם המון חום ואהבה. מתוך כל הכאוס הזה יוצאים גם לא מעט חיבוקים ושיחות נפש, ולא רק על המצב הקיומי המסוים שלנו. ופה ושם יש רגעים של שקט והרמוניה. בערב ראש השנה הלכתי לארוחת חג אצל האמא של הגדולים, והיה מעולה וטעים. רגע שבו, איכשהו, הכול התחבר, גם אם לערב אחד.

אני שומע מספיק קיטורים מחברים, נשואים ורווקים, על ארוחות משפחתיות רבות נפגעים, ועל טיסות הימלטות לחו"ל שנייה לפני שכל הקדושה הזו מתחילה. לגרושים אין מונופול על מועקת חגים, אני לא טוען למסכנות מיוחדת במגזר, רק מקטר קצת. ומאחל לכולם שיגיע הסתיו ביחד עם נובמבר, ויביא בשורות טובות וגאולה ושגרה סדורה. ונאמר אמן.