למה לא מגיע לדילן נובל לספרות

בוב דילן זכה בנובל לספרות וסיפק נושא שיחה מעולה שאינו דונלד טראמפ לקפה של שישי בבוקר. המסקנה של הוויכוח שהתעורר סביב השולחן – דילן משורר, אני ריאקציונר, והעובדה שהוא גם שר את כל המילים האלה שכתב לא משנה כלום.

ויכוח המשך עם הצאצא גרם לי לתהות אם אני בצד הלא נכון של ההיסטוריה. תומר סיפר על שיר של דילן שלמד בבית הספר, וחזר על טענת "מה ההבדל". זו שירה, זה כתוב, אז מה אם מישהו הלחין ושר את זה. צעדתי בשדרה טרוד בפקפוקים, הגעתי הביתה, נכנסתי לפייסבוק, והנה, מעשה ג'ורג' קוסטנזה, מצאתי את הטיעון שהייתי צריך להשתמש בו מול יושבי השולחן בקפה והמתבגר.

דילן, טקסט

את התחמושת סיפק פוסט של ניסן שור, שניצל את הזכייה של דילן כדי להסביר כמה לא אכפת לו ממילים של שירים. אין לו מושג במה עוסקים השירים שהוא אוהב. המשמעות במוזיקה, הוא כותב, נובעת ממלודיה והרמוניה וזהו. זה נשמע לי מופרך לגמרי, צריך להשקיע מאמץ עילאי כדי להצליח לא לשמוע מילים, אבל שטויות – מה שחשוב הוא שהפוסט הזה אחראי להארה שלי.

שירים שאני אוהב באמת הם שילוש קדוש של מוזיקה, מילים והגשה. כל אחד מהמרכיבים לבדו לא יגרום לי לאותה תגובה רגשית. המילים יכולות להיות בעלות משמעות עמוקה, או הגנבה קופירייטרית נוסח נושאי המגבעת, אבל השילוב הוא מה שיוצר משמעות – צעקה, קינה, מחאה, מה שלא יהיה. ולמשמעות הזו אחראי גם הזמר, או המפיק. לא רק אני.

וזו הנקודה המשמעותית: בספרות אין את הגורם המתווך הזה. יש רק מילים על דף, או קינדל, או על קיר מצידי, שמייצרות אצלי ישירות משמעות ורגש. אני הפרשן הבלעדי, אני בורא מציאות ממילים כתובות ותו לא. כשדילן שר, הוא מוסיף לטקסט הכתוב מרכיבים. כשדילן זוכה בפרס על פועלו, הוא זוכה בפרס גם על הלחן והקול החורק וההגשה האירונית. הטקסט שלו על הנייר הוא טקסט חסר, עבודה חלקית. עד שלא מתווסף לו לחן ועיבוד והגשה, הוא לא יצירה מוגמרת.

והנה דוגמה מחתן השמחה עצמו. Most of the time הוא אחד השירים של דילן שאני הכי אוהב. זה שיר פרידה מדויק ואירוני ומריר ומקסים. הזמר שר על קיום יומיומי שבו הכול לכאורה בשליטה ותקין, אבל מתחת לפני השטח מבעבעים חרטות וגעגוע ומחשבות על מה היה אם. וההגשה אירונית ומודעת לעצמה. מקסים. ואז נתקלתי בגירסה אחרת לשיר. אותן מילים, אבל לחן והגשה שהופכים אותו למשהו אחר. שירו של דושבג, אם תרצו. אין מודעות, אין אירוניה, רק ברנש שמשוויץ בכמה הוא כמעט לא חושב עליה כבר. זו כמובן דוגמה אחת מני רבות. לא חסרים קאברים לשירים או גירסאות שונות של אותו מבצע שמטעינות את השיר במשמעויות שונות.

אני חושב שזו הסיבה שבבחירה הקשה בין מוזיקה לספרות אני בוחר בשנייה כאהבה הגדולה שלי באמת. זה אנוכי וטהרני ואולי כמו שהאשימו אותי ריאקציונרי, אבל מה אכפת לי. הספרות מאפשרת לי לבנות לעצמי מציאות אחרת, בלי שמישהו יתערב לי. מכל צורות האמנות היא משתמשת בהכי פחות גורמים מתווכים. אין צליל או תמונה. נובל לספרות צריך להיות מוענק בזכות המילה הכתובה, ורק בזכותה.

דילן הוא מוזיקאי וזמר, ואני לא מאמין שמישהו שופט אותו אך ורק לפי המילים שכתב. אני מאוד אוהב אותו, קול צפרדע והכול, ואני שמח לארח אותו ואת הפרשנויות שלו בראש שלי. אבל נובל לספרות? ובכן לא.

למטה: השיר שאני הכי אוהב של דילן, ומאיר אריאל נוקש על דלתי מרום.