אבא חילוני, אבא דוס

אחרי ש"אייר פראנס", חברה צרפתית מקוממת, הצליחה למצוא לי מקום בטיסה הביתה מפריז, גיליתי שהמושב שלי נטוע באמצע משפחה חרדית מרובת ילדים. הנפשות הפועלות: אמא עייפה, ארבעה ילדים סטנדרטים, מנדי, ילד-שטן שרק רוצה לראות את העולם בוער, וחנה'לה, האחות הגדולה, הטובה והמיטיבה. האב אמור לאסוף אותם כשנגיע.

בין היללות של התינוק, לצעקות הגוועלד של האם על מנדי, התחנונים של חנה'לה למנדי שיפסיק להציק, וזעקות המחאה של  האחים שחטפו ממנדי מכות וצביטות, התחוור לי ששינה אינה אופציה. בלית ברירה התפניתי למבט אנתרופולוגי תשוש מהצד. בעיקר בחנה'לה.

היא נראתה לי כבת 14, איפשהו בין תומר לנגה. רכת דיבור, טובת מבט, ומכוילת לחלוטין לתדרים המשפחתיים. היא סידרה את הציוד המשפחתי בתאי המטען, וסייעה לקטנים להתיישב במקום וליישב סכסוכים. כשמנדי הציק לאחותו הקטנה היא ניסתה להסיח את דעתו. כשהתינוק יילל היא לקחה אותו בסמכותיות מידי האם כדי להרגיע אותו, וכשפעוט אחר בכה "אמא, אמא, אמא" בשעה שהאם היתה שקועה בקריאה והתעלמה מזעקות השבר, היא הסיחה את דעתו בשליפה מיומנת של עוגיות מהתיק.

חנה'לה, אם כן, התנהלה כמו שפחה חרופה מאומנת היטב פינת הילדה מהחלומות. לא הצלחתי להחליט אם אני עד לניצול מחפיר של נערה שילדותה נגזלת ממנה, מן הסתם בגלל מינה – לא נראה לי שממנדי ידרשו אי פעם משהו – או לילדה בוגרת במיוחד שחוננה בטוב לב מוגזם. בשני המקרים מדובר, ללא ספק, בתוצר של חינוך.

הילדים שלי עסוקים כרגע בעיקר בפופיק של עצמם. וזה בסדר גמור. גם אני בגילם הייתי מרוכז לגמרי בעצמי. יש שיאמרו שלא הרבה השתנה. אבל הכול יחסי. זה נראה לי מסממני הגיל – תקופה של סערות, של גיבוש האני,  של חרדות וערעור המובן מאליו. אני זוכר את העולם שלי סובב סביב החברים, הגילוי המסעיר של בנות המין השני, חרדות עמומות מהעתיד וכו׳. למי יש זמן לשים לב למשהו או מישהו אחר. כהורה חילוני זה נראה לי נורמלי. החילוניות מקדשת את האינדבדואל, את החיים החד פעמיים, את הכאן ועכשיו. זה מסתדר בול עם גיל ההתבגרות.

לרוב אני מסתפק בכך שהילדים ממלאים הוראות ספציפיות כמו שטיפת כלים או סידור החדר תוך מחאה וגלגול עיניים ותו לא. הם לא ירימו צעצוע של אחותם הקטנה שמונח מתחת לאף שלהם או יתהו אם כדאי לשטוף כלים או לסדר את הבית עצמונית. ושוב – בעיני זה בסדר. החיים עוד ידרשו מהם תשומת לב והתחשבות וויתורים. אני רוצה לספק להם סביבה מגוננת שבה הם יכולים להיות ילדים. חלק מזה נובע גם מהגירושים – בימים שבהם הם אצלי אני רוצה שיהיה להם טוב, והנטייה היא לפנק, לפעמים אולי יותר מדי.

על כל זה חשבתי כשהתבוננתי בחנה'לה. אולי החינוך שלי מעט קיצוני, בדיוק כמו (רק ההפך) החינוך של ההורים של חנה'לה. אני מביט בה ורואה ניצול, אפליית נשים והיעדר עצמאות. האב הנעדר של חנה׳לה יכול היה להביט בי יושב עם הילדים שלי במטוס, ולראות את קידוש הפרט והאנוכיות על חשבון המשפחה והקהילה.  

וקינאתי, לא אכחיש. הקונספט של ילדים שמנחשים את המצוקות והרצונות שלך ונחפזים לעזור מפתה. קצת כמו משרתים קטנים. אני לא רוצה שהם יהיו כאלה. אני רוצה שייהנו מפריבילגיות הילדות לפני המפגש הבלתי נמנע עם החיים עצמם. אבל פעם בכמה זמן היה נחמד אם הם היו מרימים את המבט מהטבור מביטים סביב ומציעים עזרה. או קפה. או משהו. ולחנה׳לה אני מאחל ששאר האחים שלה יגדלו ויסייעו לה, ושתמצא את הכוח הנפשי והאומץ להוריד למנדי כאפה.

תגיות: , , , , , ,

About noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: