חייבים לדבר על סוריה, אולי

חייבים לדבר על סוריה. קורים שם דברים איומים, הבנתי מהכותרות והתמונות. נחום ברנע כתב ב"ידיעות" שלא בדיוק, שלמשל בחאלב יש שכונות במצב סביר. ומקור אמר לו שאין הוראה חד משמעית לפגוע באוכלוסייה אזרחית. כלומר המון ילדים ונשים מתים, אבל לא בטוח שזה בכוונה. זה כנראה אמור לשפר את המצב, לא לגמרי ברור לי איך.

חייבים לדבר על סוריה. תומר שאל אותי ולא היה לי מושג מה לומר לו. מרחק נסיעת מכונית יש מיני שואה ואבא שלו עסוק במה אמרו ביום ההורים בבית הספר ובאופניים החדשים שהוא רוצה לקנות. אני רוצה לחנך את הילדים שלי לערכים, וכל זה. גם אנשים בארה"ב רצו לחנך את הילדים שלהם לערכים לפני דצמבר 1941 ופרל הרבור, אבל היו עסוקים מדי בחיים עצמם. תומר חושב שצריך לעשות משהו. הוא לא יודע בדיוק מה. הוא צודק.

עסוקים מדי

עסוקים מדי

לא מדברים על סוריה בכנסת, מדברים על חצאיות ומתנחלים, וחצאיות וסלומינסקי. ינון מגל, מישהו שמבין גם במתנחלים וגם בחצאיות קצרות, צייץ בטוויטר שהלקח המרכזי מסוריה הוא שזה מה שהערבים יעשו לנו אם יוכלו, וכל השאר "מעניין". אני מניח שהוא מתכוון שמדובר בסך הכל בערבים, בהצלחה לשני הצדדים וכל זה. בטח גם בארה"ב לפני 1941 חשבו בשקט שזה רק יהודים. או אמרו בקול רם. לא היה טוויטר אבל גם לא היה יותר מדי פוליטיקלי קורקט.

חייבים לדבר על סוריה. אבל לא לעשות כלום. אין שום מצב שבו ישראל תנסה לעשות שם משהו בלי שזה יתפתח למשהו אלים ורע. כלומר גם עכשיו אלים ורע, אבל לא אצלנו בחצר. גם רוב האמריקאים לא רצו לעשות כלום, אז, ובצדק מבחינתם. זה אף פעם לא נגמר טוב, להתערב. גם עכשיו הם החליטו לא לעשות כלום. אובמה, אולי הנשיא הכי מגניב שהיה ויהיה, ארגן לעצמו תווית של שפן נטול עמוד שדרה מוסרי בספרי ההיסטוריה בכל מה שקשור למדיניות חוץ. אולי גם הוא חשב שזה בסך הכל רק ערבים, ובעצם הוא וביבי היו יכולים להסתדר הרבה יותר טוב.

חייבים לדבר על סוריה, אבל גם לסגור פרויקטים בעבודה, ולהחליט אם אני רוצה להגיע לאיקאה בזמן הקרוב, ולארגן את לוח הזמנים כדי שאוכל להסיע את נגה למיונים לתפקיד שיהיה לה בצבא ושבמסגרתו היא לא תתערב במה שקורה בסוריה, כי אי אפשר, או לא כדאי. אין לי זמן, ואין לי מקום בראש או במצפון להתעסק במה שקורה שם, ואיך ואם זה קשור למה שקרה לסבא וסבתא שלי בשואה כששאר האנשים בעולם לא דיברו, ואם מותר או אסור להשוות.

חייבים לדבר על סוריה אבל זה מעיק לי מדי על המצפון, ואין לי זמן לקחת חופש לא מוגבל מהעבודה וללכת להפגין מול שגרירות ארה"ב או מעון ראש הממשלה ואשתו. אז תרמתי לעמותה שעוזרת למשפחות פליטים. זה קל – אפשר לעשות את זה מהטלפון תוך כדי בישול, או רביצה על הספה, אפילו בשירותים. זה אקמול יעיל למצפון. זה בטח עוזר קצת במציאות, אפילו. עכשיו אני יכול לחזור לחיים שלי, ולייחל למנהיג עולם חופשי שיחטוף התקף מצפון נוסח ג'רי מקגווייר וייכנס לסוריה בדם ואש ותמרות עשן ויעשה צדק.

אין צדק, יש אינטרסים. אני צריך לחשוב איך להסביר את זה לתומר.

תגיות: , , , , , , , , ,

About noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: