פוסט כאב

אין פוסט השבוע כי כואב לי. היו לי כל מיני נושאים בראש, אבל אז התעוררתי בארבע לפנות בוקר כדי לגלות שהכאב בשכמה הימנית הוא לא סתם שריר תפוס, אלא דלקת בגלל חדר כושר. ושאין שום תנוחה בעולם שבה אני מסוגל לשכב בלי להתייסר.

זו הפעם השנייה שתוקפת אותי דלקת מהז'אנר, ולכן הגבתי מייד באופן סביר ונכנסתי לפניקה. זיכרונות של לילות נטולי שינה, כשכל תזוזה היא סבל, הריצו אותי לארון התרופות הדל שלי. לכדור הפלא שהציל אותי אז קראו ארקוקסיה. בארון התרופות מצאתי קופסה לבנה שעליה התנוסס השם הקסום. זכרתי לבדוק תאריך תפוגה. ינואר 2017. אושר גדול. פתחתי את הקופסה רק כדי לגלות שהיא ריקה. אירוניה קוסמית באמצע הלילה. לקחתי אדוויל, וחזרתי להתפתל מכאבים במיטה.

יש משהו משפיל בחוויית הכאב. הקלות הבלתי נסבלת שבה אני עובר לתפקוד בסיסי בלבד. מסוגל להתמקד בכל רגע נתון בשני דברים: מטלה הכרחית כלשהי, ורחמים עצמיים. כל השאר מפנה מקום עד יעבור זעם.

ליל האדוויל פינה מקום לבוקר שבת חצי טיפוסי, שכלל מטלות כמו הסעה לסט צילום לעבודת גמר של נגה, השקיית חלזונות במצוות הקטנה ועוד. יכולת הביצוע שלי הייתה עלובה, ורוב הזמן הייתי נרגן וזועם. אלמלא סיוע של חברה מעולה וגילויי אמפתיה של נגה לזעם הלא רציונלי שלי, אין לדעת לאן כל זה היה מגיע.

את הארקוקסיה, הו כדור פלא נחשק, השגתי באמצעים מחתרתיים. שאר היום השתפר מעט בזכות הצעד הטקטי הזה, אבל עדיין הייתי רחוק מכושר אולימפי. מתנסח מסורבל, עצבני, חלוש וזועף, רוצה רק שיעזבו אותי בשקט על הספה. זה קורה אחת לכמה זמן: שפעת עצבנית במיוחד או דלקת כזו שמעמידה אותי במקום. מדכדך להיות סתם בשר ודם, משועבד לתגובות כימיות, למכאובים, לחומר. איפה הספרות והאמנות מול כדור טוב כשכואב הגב.

זו רתמה בה מושך בעלים מטאפורים כדי להזכיר לי שאני קשור, כדי לסלק אשליות של עצמאות ושליטה. תעירו אותי כשמישהו יגלה איך להעביר את התודעה האנושית למחשב. עד אז אני על קוקטייל אקזוטי של כדורים, ישן על הצד.