האודיסיאה הסודית של החתולה

חתולונת עשתה את הדרך מתל אביב לרעננה בתיק של אמא שלי. מסע לא מתוכנן שאת תוצאותיו הדרמטיות לא שיער איש. כשהבעלים של חתולונת גילתה שבובת הפרווה שלה חזרה עם סבתא הביתה, היא מיאנה להינחם והבהירה את המצב בדמעות, רקיעות רגליים ובהצהרה שרק היא יודעת לטפל בבובה. בסופו של דבר אבא שלי – מועמד רציני לסב השנה – חזר לתל אביב בעשר בלילה עם חתולונת למודת התלאות.

חמורי נשכח בטיסה מפריז לארץ. התקשרתי למחלקת אבדות ומציאות נבוך, אבל הפקידה לא התרגשה. אני מניח שיצא לה לטפל בפניות משונות יותר מאשר חמור בד שאבד. קריאטיביות בבחירת שמות היא כנראה לא הצד החזק בגיל הרך – כשביקשתי שם מפחיד לקעקוע הדרקון שלי הילדה חשבה כמה שניות בסבר פנים רציני ופסקה – דרקוני.

באטמן נעלם בבית הדיור המוגן של סבתא שלי. הוא צץ שם מחדש כשכבר היינו בבית. כיוון שהיה ברור שייקח שבוע עד שישוב אלינו, כתבתי מכתב בשמו לבעלים החוקית והנסערת. היא לא מצמצה והכתיבה תשובה שבה ביקשה מבאטמן להביא איתו חבר או חברה לכשיחזור. הבנתי את הרמז. באטמן חזר הביתה עם וונדרוומן שסייעה לו בחלק מהדרך. גירל פאוור!

אין ברשותי שום חפץ שמסוגל לייצר תגובה רגשית כזו. יש משהו קשה בתלות הזו בחפץ, ובה בעת מעורר קנאה. מי ייתנני שעון עם ייחוס משפחתי נוסח ״ספרות זולה״, שרשרת עשויה ניצרה של רימון שלא התפוצץ ברגע קריטי – יש לי חבר שהולך עם דבר כזה סביב הצוואר – או צמיד שקיבלתי במתנה מאהבת נעורים. משהו.

אחרי שחתולונת שבה הביתה והלכה לישון, ניסיתי להעלות על דעתי חפץ שהייתי רוצה להציל משריפה פוטנציאלית בבית. כלום. כל הדברים החשובים באמת, מתמונות ועד מוזיקה, מגובים בענן. יש משהו משחרר בהיעדר התלות בחפצים, ובה בעת מעט מתסכל. גם אני רוצה את האושר שראיתי על פני בת החמש כשחתולונת חזרה. אני מניח שיש כאן יכולת של העתקת רגש לא רק לחפצים, אלא גם לבני אדם. יכולת לאהוב ולהיקשר ללא תנאי, ובעצם להסתכן בכאב, אובדן ואכזבה. יכולת שבאה בקלות בגיל חמש, והופכת לעניין הרבה יותר מסובך ארבעים שנה אחר כך.

אולי אני צריך להתחיל עם בובת פרווה של כלב או חתול. ולראות לאן זה ממשיך משם.