תגיד את זה ככה שאבין

ליל סערה, חושך, הכביש חלק, הראות אפס, אבדן שליטה. מתכת נמעכת, קולות ריסוק, גניחות פצועים. תאונה. בעצם, תאונה? למה תאונה?

האמריקאים, למשל, חשבו על שם אחר.  למילים יש כוח, לשמות יש כוח. בסיפורי פנטזיה ומיתולוגיות, מעוץ לי גוץ לי ועד למיתולוגיה הנורדית, השם האמיתי, הנכון, הוא סוד כמוס, נשק יום הדין. האמריקאים לא רוצים להשתמש ב-accident, אלא ב-crash. למה? כי בתאונה מישהו אשם, ותאונות קורות, ככה זה. אבל האמריקאים לא מאמינים בבלתי נמנע. הם ידברו על crash, ויחליטו שזה משהו שאפשר לתקן, להעלים.

לכאורה, משהו בדיון הזה מעורר תחושת מיאוס. די כבר עם הפוליטקלי קורקט והטרחנות האמריקאית. אבל מה לעשות? הם צודקים. זה מייצג יפה את הגישה הישראלית של לחיות עם הבעיה, מול הגישה הנאיבית של לנסות באמת ובתמים לפתור אותה. יש לנהל את הסכסוך, ויש את השאיפה להגיע לעיסקה. זה לא הולך ביחד.

קו דק מבדיל בין הפן החיובי של הגישה הזו לפן המסוכן. כשכל בעיה הופכת לאתגר, כשבמקום לומר שהרעיון רע אומרים שהוא מעניין, זה… מאתגר. כלומר דפוק. לפעמים בעיה היא בעיה, ואם המילים יעברו ריכוך ועידון המסר לא יעבור והטעון תיקון לא יתוקן. אבל השימוש במונחים האמריקאיים האלה מוביל בסופו של דבר לעולם מושגים נכון ומדויק יותר.

אם יש סיבה טובה ללמוד מדעי הרוח, זו הסיבה (או לפחות התירוץ שלי לתואר ראשון בספרות). ההבנה ששימוש במילים הוא נשק מתוחכם. שיש טעם וצורך לבדוק למה בחר מי שבחר להתבטא באופן מסוים. מילה לא מתקיימת בואקום, היא חיה בספֵרה של תמונות, דימויים, רגשות, אסוציאציות, עולם שלם. בחירה במילה אחת  ולא באחרת עשויה לייצר תפיסת מציאות שונה לגמרי. שידוך בין שתי המילים הנכונות בכלל יעיף את הגג. הילד של כולנו, מכת מדינה, מקולל, נס, התייעלות, מעידה – כל כך הרבה מילים, כל כך מעט אחריות.

הבעיה (האתגר?) היא שאם אקרא לדברים בשמם איאלץ להתמודד איתם. אם זה לא "אסון" או "טרגדיה", כמו שזועקות כאן הכותרות, פירוש הדבר שמישהו פישל. שאני צריך לעשות משהו בנדון. אם אנסח דברים נכון אצטרך להצביע אחרת בבחירות, להפגין, להתגרש, לעזוב את הארץ, ואלוהים יודע איפה זה ייגמר. אני מבין למה נוח להדביק שמות שמונעים את הצורך בפעולה. אבל בסופו של דבר, טראמפ בצד, בנקודה הזו אני בעד האמריקאים.