בריונים במגרש של הבן שלי

עמדתי לצאת מהבית כשתומר סימס. הם היו במגרש של בית ספר סמוך כשחבורה של גדולים הגיעו, בעטו להם את הכדור החוצה וסילקו אותם. תומר חשב שהם בני 30, אבל הוא בן 13 כך שאין לדעת מה זה אומר. הוא שאל אם אני יכול להזעיק סיירת של העירייה או משהו.

ייעצתי לו לקחת את הכדור ואת החברים שלו ולעוף משם. אבל אז תקף אותי אי שקט והתקשרתי אליו. הכול בסדר? כן. לא היו מכות, אולי קצת דחיפות. הוא נשמע רגוע לגמרי. מצד שני תומר כמעט תמיד נשמע רגוע לגמרי, קו·ל כמו דצמבר. ניתקתי. אחרי עשר דקות התקשרתי שוב. הוא לא ענה, סימס אחרי 5 דקות, שאל מה רציתי. לא ידעתי להסביר לו. לדעת שאתה באמת בסדר? שאתה לא סוחב פגיעה באגו, שהנפש הגברית המתעצבת שלך לא חבולה?

כל ילד עובר את זה, את טקס הסילוק מהמגרש על ידי הגדולים. ההבדל המרכזי הוא שכשאני הייתי קטן לא היה טלפון. העיפו אותנו וזהו. מתוך הערפל של ילדותי מבליחים כמה זיכרונות בהירים כאלה. כל מפגש עם ילד גדול יותר שהחליט לנצל את כוחו חרוט שם. גם ברעננה המשמימה, הלבנה, המתורבתת, היו בריונים. המפגש הזה עם חוסר אונים, עם איום שאין דרך להתמודד איתו, מותיר צלקות.

אני חושב שבזמן אמת לא סיפרתי להורים. זה לא היה משהו שרציתי לדבר עליו מצד אחד, ולא קרה שום דבר קיצוני מצד שני. לך תסביר תחושת השפלה כשבפועל לא קרה כלום. מקסימום דחיפה קטנה. ועד שהגעתי הביתה מנגנוני ההתמודדות וההדחקה עשו את שלהם. אני לא יודע אם היכולת להזעיק בזמן אמת את אבא שלי למגרש כדי שיפצח ראשים, הייתה עוזרת לתחושת העלבון. אני לא חושב שהיא הייתה מסייעת להתבגרות ולהתחשלות. כמו ילד קטן שנופל – אם אין מבוגר בסביבה הוא יקום וימשיך הלאה. אין טעם בבכי כשאין קהל. לפעמים אתה לבד. תתמודד.

גם ביום שאחרי תומר נראה בסדר גמור. הוא והחברים שלו הלכו למגרש אחר. זה הדבר הנבון לעשות. אם יש בריונים בשטח – תתרחק. עכשיו הוא רוצה לנסוע עם חברים לישון בחוף, ואני מסרב. אם שם יהיו חיות ג׳ונגל גדולות יותר, זה כבר יהיה מסובך. אני אהיה רחוק מדי. יש חרדות שאני יכול להדחיק, זה כבר גדול עלי.

אני יודע שהעצה שלי לתומר הייתה הדבר הנכון. לקחת את הכדור וללכת משם. להיות שקול, להיות הגיוני. מה שהייתי רוצה לעשות זה להגיע למקום בריצה, חמוש ומצויד. לירות בכדור של הבני זונות, ואז לעבור לאש אוטומטית, לסיים בפגיעות מדויקות בנמלטים האחרונים, ואז לשרוף את בית הספר עד היסוד. ולחבק את תומר חזק חזק ולקחת אותו לאכול פיצה.

תגיות: , , , ,

About noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: