מה שבאמת מבדיל בין הגברים לנערים

זה היה הפסח הראשון שבו ניהלתי סדר. לא אירוע רב משתתפים. סדר בוטיק. שלושת הילדים, אמא של צמד הגדולים ואני. זה לא תוכנן כך מראש – אי אילו נסיבות הצטרפו להן יחדיו וזו הייתה האופציה הראויה.

אירועים משפחתיים נתפסו אצלי כמשהו שאני משתתף בו. על ההפקה והניהול יופקדו אחרים. המבוגרים, הגדולים, לאו דווקא כפונקציה של גיל. אני מסוגל לתפקד על תקן מבוגר אחראי בשלל תחומים. אני משלם חשבונות בזמן, מנהל קריירה, מגדל ילדים. ועדיין יש משימות ואירועים שנמצאים בספרה אחרת, מעבר לתקרת זכוכית.

אם יכריחו אותי למתוח את הקו בו עוברת התקרה השקופה אני מניח שיהיה מדובר בטקסים משפחתיים, כאלה שדורשים ראש שבט, שמצמידים לי תווית מחייבת. טקסים שמכריחים אותי להתייצב במרכז הבמה, לא לשבת בקהל, להישען לאחור ולמתוח ביקורת. וכשאתה חשוף על הבמה אתה מוותר על הגדרה עצמית לטובת הגדרה מבחוץ. לדוגמה, כשנגה הייתה בת שלוש הבאתי אותה לגן ושמעתי את אחת החברות שלה אומרת "הנה אבא של נגה רשף". זו הייתה הפעם הראשונה שבה העובדה שאני אבא, קודם כל אבא, הכתה בי במלוא העצמה.

החוויה של ניהול הסדר, ה-ארוחה המשפחתית בתרבות המקומית, הייתה דומה. אני זוכר שכבר תהיתי פעם,  מה יקרה כשההורים שלי כבר לא יהיו שם, ואני איאלץ להתמודד עם חגים ומועדים. זה נראה לי כל כך לא מציאותי ורחוק שנטשתי את המחשבה מיד. ופתאום הם עושים את הסדר בצפון, והנה זה בא. אני הבוס.

נגה רצתה סדר כהלכתו, והזהירה אותי מסתם ארוחה משפחתית. ערכתי חזרות בהתאם. סדר הפעולות, מה מקריאים מתי, קצת טריוויה בשביל הדאווין (כרפס במהופך הוא ס' ריבוא עבדים ופרך! מדהים) וגולת הכותרת: כתבי חידה שהוסתרו ברחבי הבית במסגרת הציד הקפיטליסטי אחרי האפיקומן. משחק מכור מראש שבסופו מתנה לבת החמש מתומר, מחופש באמצעים ביתיים מאוד לאליהו הנביא.

היה מוצלח. ביררתי עם הילדים הביקורתיים שלי אחרי. והיה קל. אף פעם לא טרחתי לעקוב אחר הניווט בין כללי טקס פסח ועד לארוחה. מתברר שזה לא לוקח הרבה זמן, אם לא מתעכבים על כל שטות, וגם לא מסובך. כמו בכל כך הרבה מקרים אחרים מתברר שהגבול המדומיין קל הרבה יותר לחצייה משחשבתי. רק להרים את הרגל, לעבור את הקו, ואתה בצד השני. קצת יותר חופשי, קצת יותר בוגר ובכל זאת צעיר לנצח. איזה יופי.

למטה לכבוד החג: השיר הכי מצחיק שאני מכיר על יציאת מצריים, וקטע אמנותי תרבותי גבוה.