למה אנשי מכירות רוקדים טוב יותר ופרידה מכריס קורנל

בערב השני חתכתי לחדר מוקדם. קצת שקט. לא במובן הדציבלים, אלא במובן האנשים, כלומר פחות מהם, כלומר אף אחד. אני עובד עם יופי של אנשים אבל באיזשהו שלב זה קצת יותר מדי. ואולי רק בשבילי?

יצאנו לנופש חברה. כולם נשלפו מהאופן ספייס והחליקו לבגד ים. משתזפים ומשחקים בפריזבי על החוף ובערב רוקדים. ואני נהנה, ואני אסיר תודה על כל הטוב הזה, אבל זה דורש ממני מאמץ וחשיבה ותכנון. עם מי לתפוס שיחה, מתי ללכת לאכול ובאיזה שולחן לשבת, מינגלינג ונטוורקינג ושיחות עבודה ורכילות. ללכת לפעילויות, לא ללכת, מה אני מחמיץ בכל רגע נתון, את מי אני מפספס.

וריקודים. אני לא יודע לרקוד. כמו שאמרה אחת הדמויות ב"13 סיבות" – אף אחד לא יודע לרקוד. זו שאלה של למי לא אכפת שיראו אותו מפזז כאילו חישמלו אותו בתא חקירות של השב"כ ולמי כן. וגם זה לא מדויק. מתברר שיש לא מעט אנשים שיודעים לזוז על הרחבה. אז לרקוד? לשתות כדי לרקוד? עד מתי להישאר, מה קורה בסוף המסיבה?

אני מסתכל מסביב ונראה לי שהעולם נחלק לשלושה: אלה שהאירועים האלה לא טבעיים להם, כמוני. מיעוט שדווקא שוחה בכל החברותא הזו כמו כריש בחופי אוסטרליה. ואנשי המכירות, שלקראת סוף הלילה משתלטים על הרחבה, ובמהלך היום נמצאים בכל מקום, מחייכים בקבוצות ונראים לגמרי בבית.

עמיתה לעולם ההייטק ניסתה לספק הסבר אנתרופולוגי לעליונות החברתית הזו: אנשי מכירות מתורגלים בנסיבות חברתיות בעלות פוטנציאל מבוכה עצום ורב. הם נפגשים עם לקוחות חדשים כל הזמן וסופגים דחייה ועוד אחת עד שהם מגיעים לפסגה המיוחלת של מכירה מוצלחת. הם סופגים עלבונות, ביטולים, עצבים. זה מכין אותם לחוף, זה מכין אותם לדי.ג'יי, זה מחשל אותם חברתית. בזמן הזה אני יושב במקום שלי מוקף אותם ארבעה אנשים. עם אוזניות.

אז אני רוקד קצת, או לפחות זז מצד לצד, ומוצא כמה אנשים מעניינים לדבר איתם, וקורא ספר על החוף. נהנה בדרך המוגבלת והמגושמת שלי ומנסה להיראות קליל וזורם. זה מה שאני מוכר. אולי מישהו יקנה.

כלבים מתים בסיאטל

שנאתי את המוזיקה של שנות השמונים בזמן אמת. סינתסייזרים ויורוטראש ודפש מוד – למה זה מגיע למישהו? ואז אלי ישראלי השמיע כל יום בתוכנית הצהריים שלו את אותם שני שירים של להקה חדשה ממה שכונה אחר כך "הסגנון של סיאטל", והעולם התרבותי הקטן שלי הפך למקום טוב יותר. הגראנג' נשמע כמו מוזיקה שמישהו כתב בשבילי. הייתי מאושר.

סאונדגארדן היו בצד הכבד יותר של העידן הזה, ולקח לי זמן לעכל אותם. אבל אחרי שחציתי את המחסום התאהבתי. ואז שמעתי את Temple of the dog והתפעמתי. בדרך הביתה לשבת חופשית מהצבא רצתי לפיקדילי מנוחתה עדן, והצלחתי להשתחל פנימה למרות שהם בדיוק סגרו ולקנות את הדיסק.

אחר כך הגיעה ההתמסחרות. Black hole sun הבלתי נסבל, מין ניסיון של סאונגארדן לפרוץ מחסום ולהיות פופולריים ממש, שלא ממש הצליח. אחר כך קורנל היה חבר באודיוסלייב הבינוניים, ואז ניסה להיות מין כוכב פופ אלקטרוני וכשל. יום אחרי שהוא מת שמעתי בגל"צ את הקאבר שלו לבילי ג'ין, וחשבתי שזה עצוב שדווקא ככה סופדים לאיש. קורט קוביין ירה בעצמו, אדי ודר ופרל ג'אם המשיכו לעשות בעקשנות את אותה מוזיקה, ודווקא קורנל, שצרח לי באוזניים הכי חזק והכי בועט, כבה והלך לאיבוד, בלע יותר מדי כדורים נגד דיכאון ומת. תהי מנוחתו עדן.