איך לא ראיתי את זה מגיע

בדיעבד הסימנים המוקדמים היו שם, בוהקים באור ניאון. בדומה למקרים רבים בעבר, רימיתי את עצמי בלי להבין שזה מה שאני עושה. הייתי משוכנע שהפונט בספר קטן מדי כי זו הדפסה ישנה ואני כבר רגיל לקינדל; תמהתי על בחירת אייקונים כל כך קטנים באפליקציה. שאננות.

משקפופר

השבוע נגה ליוותה אותי לסופר פארם. איש בחלוק לבן הוביל אותי לחדר נסתר וקטן, הושיב אותי בכיסא שהזכיר לי את האינקוויזיציה, ואחרי שהכול נגמר הזמנתי משקפי קריאה. הראייה למרחק בסדר, תודה ששאלתם. כשאני מביט אל האופק המספרים ברורים. אלה דווקא הפרטים הקטנים והקרובים שמעורפלים.

אני חושב על זיקנה לא מעט, בעיקר מאז גיל 40 הסימבולי. אחד הביטויים המטרידים בהקשר זה הוא ״בגידת הגוף״. תמיד דמיינתי אקט דרמטי, איפשהו על הסקאלה שבין שבץ לבין גליץ' במקלחת א-לה מנחם בגין. אבל פגם מינימלי בראייה? חשבתי על אירוע דרמטי בעתיד, לא על בלאי קטנוני בהווה.

התחושה שלי בסופר פארם, מודד מסגרות נוכח מבטה הביקורתי והרואה 6:6 של בתי, הייתה שבזמן ששומרי הסף שלי חיפשו מרגל נוסח ג׳יימס בונד שיורה כדי להרוג, הם היו צריכים להתמקד במרדף אחרי מעין ג׳ורג׳ סמיילי, מרגל אפרורי מבית היוצר של ג׳ון לה-קארה. זה סימבולי למדי, שלאורך השנים הטעויות הפטאליות שלי, האירועים המשמעותיים, הגיעו משום מקום, בלי אזהרה מוקדמת – לפחות לא אזהרה שהקשבתי לה. ועכשיו זה. הקריסה, מתברר, לא תגיע ברעש גדול, אלא בקול ענות חלושה, לאט-לאט. אני, נצר למשפחה ממושקפת, שתמיד היה גאה בעיני הנץ החדות שלו, משפיל עכשיו מבט מבעד עדשות.

האופטומטריסט הבטיח שרק עוד שלוש-ארבע שנים אצטרך אולי לעלות מספר. יש זמן. אבל התחושה שלי היא של נקודת ציון. תזכורת ממקור מוסמך לעלומי האבודים. מצד שני, הפונטים חדים וברורים כמו שלא היו כבר מזמן. איזה יופי.