איך הצטרפתי למועדון הסגור ולמה זה לא נראה לי

"כשתגדל תבין". אני מצליח להימנע מהקלישאה הזו רוב הזמן ועדיין מעצבן את הילדים שלי בווריאציות שונות עליה. הם חושבים שהם יודעים הכול, ומה לעשות שהם צודקים, אבל לגמרי טועים.

בשבועיים וקצת האחרונים אני לומד להכיר מקרוב את המשמעות של ניסיון כואב. האנשים שמבינים את הניואנסים של מה שאני עובר הם אלה שחוו אבדן דומה. כשאני רוצה לומר לילדים שלי "תגדל תבין" אני מתכוון בדיוק לזה. הידע שנצבר מספרים, סרטים ויוטיוב לא משתווה לחוויה, לניסיון הרגשי.

למדתי את זה עם השנים. הפער בין מה שקראתי על אהבה לבין שברון לב אמיתי. סרטי מלחמה – הצפייה ב"מטאל ג'אקט" לפני ואחרי השירות הצבאי. אבל השיעור שאני עובר בשבועות האחרונים חזק ומטלטל מכל אלה. עוצמת הרגשות שמציפים אותי בעקבות ההיעלמות הפתאומית של מי שהיה נדבך בסיסי של חיי לא דומה לשום דבר שחוויתי קודם.

צעדתי השבוע למשרד בתום השבעה. התקשיתי להבין איך אנשים מצליחים להתעלם מרעידת האדמה, ממשיכים בשלהם כאילו לא נפל דבר. הסבירו לי שכולם מסתובבים על קרקע לא יציבה. כל אחד והשריטות והמטען שלו. וכמו שאני נראה בסדר גמור, כולם נראים ככה. מסתירים את הפצעים והצלקות ומתפקדים יפה יפה.

ועדיין הרגשתי חבר במועדון המסוים שלי. אם אתם נפגעי חרדה, הלומי קרב, קרבנות תקיפה, חולים כרוניים, ניצולי שואה – אתם בחדר הלא נכון. נזכרתי בספרי "הארי פוטר". עוד יתום שמחפש משמעות. מופיע בהם יצור בשם פגעסוס, מעין סוס רפאים מכונף, שרק מי שהזדמן לו לצפות במישהו מת מסוגל לראות. הפגעסוסים גוררים את המרכבות שמובילות את התלמידים לבית הספר לקוסמים הוגוורטס. עד שלב מסוים נדמה להארי שהמרכבות נוסעות בכוחות עצמן. הגיוני למדי בעולם מכושף. ואז, לפתע, הוא רואה את הפגעסוסים. ומבין מה באמת מניע את המרכבות.

ועכשיו אני מסוגל לראות את סוסי הרפאים, ולדון בהם רק עם חברי המועדון הסגור שלי. זוהי, כמובן, מסקנה ממלכדת שפוסלת מראש כל מי שלא עבר מה שאני עברתי ופוסלת אותי לגבי כל חוויה אחרת. בהשאלה משיחה עם חבר עורך דין: האם גבר לא יכול להיות תובע במשפט אונס של אישה? האם מי שאינו הורה לא יכול להביע דעה על הזנחת ילדים? ועוד לא דיברנו על מבקרי אמנות.

כשאני מסתכל מסביב אני מוצא חברים שמחזיקים לי את היד ועוזרים לי לעבור את הזמן הזה. לא כולם איבדו אב או בן משפחה או אהוב. גם אם הם לא רואים את סוסי הרפאים הם מבינים ומקבלים את העובדה שאני רואה אותם. הם מצליחים לגשר על הפער בין הניסיון שלהם לשלי באמצעות השלכה מהתנסויות דומות והרבה אהבה.

אני לא בטוח אם יש בי די אמפתיה כדי למצוא את הניסיון המתאים, את הרגש שחוויתי, ולהשתמש בו כדי לגשר ולעזור, כדי לראות את הכאב הלא מוכר של הזולת. אבל אני מנסה.

ולגבי "כשתגדל תבין"? גדלתי, הבנתי, וזה לא נראה לי.