ובכן טירונות, אנחנו נפגשים שוב

בשעת בוקר בבית קפה בראשון לציון חשבתי על הטירונות שלי. הסעתי את נגה למיונים בצריפין וישבתי לחכות לה. המפגש המחודש עם הצבא לא משמח אותי למרות שיש עכשיו אפליקציה למתגייס והודעות על זימונים. בסוף זה אותו בלגן אבל דיגיטלי.

הטירונות שלי היא תקופה אפלה שהודחקה היטב. היינו שמונה טירוני רובאי 2 באוהל. אנשים ממקומות שילד טוב רעננה לא מכיר, שבנו על תפקידים שלא חשבתי עליהם, עם ססמאות כמו "או כלבן, או קב"ן". התחושה הייתה שהכול – מהציוד, דרך האוהל ועד המפקדים – הוא באיכות הנמוכה ביותר שאפשר היה למצוא, כאילו מישהו התאמץ כדי לספק חוויה מבאסת במיוחד. בבקרים היינו אמורים לארגן את האוהל למסדר. זה היה יום אחרי יום של ויכוחים חסרי תוחלת שבסופם אני ועוד טירון אומלל עושים הכול. עליבות וחידלון עם חבורת נרפים מעצבנים.

ובבית לא הרגשתי נוח לקטר ולספר. החברים שלי, נטולי היסטוריית שכול ואמא שלא תחתום, הלכו לקרבי. מה לתלונות שלי על טירונות קצרה וקלה פיזית אל מול המסעות והטרטורים שלהם. שתקתי וסבלתי וחיכיתי שזה ייגמר. וכשסיימתי סופסוף את הגיהנום סירבתי להשתתף בשבירת דיסטנס – אתם לא חברים שלי, אנשים שצעקו עלי ארבעה שבועות – ודחפתי את הזיכרונות עמוק למרתפי התת-מודע.

לקראת סוף השירות השתתפתי בקורס צניחה. החוויה דומה למדי לטירונות – משמעת קפדנית שנועדה להפוך אותך לאוטומט חף מטעויות במקום לכתם לח על הקרקע. היינו שישה באוהל. אנשי סיירות ויחידות מובחרות, טיפוס שאסור היה לו לספר מה הוא בכלל עושה, ואני. ביום הראשון היינו צריכים להקים אוהל. הספקתי להרים יתד ולמצמץ והאוהל כבר עמד, מוכן ומדוגם. מסדרים, עניינים, הכול תוקתק. והבנתי איך זה היה יכול להיות עם חבורה של אנשים שעובדת ביחד, ועם מפקד קורס שמתחשק לך להיות חבר שלו. והרגשתי לגיטימציה מאוחרת לקיטורים שצונזרו כמעט שלוש שנים קודם.

נגה חוששת מאיך יהיה בצבא, איך יהיה בטירונות, וכל מה שאני מקווה זה שחבורת הבנות שתנחר על הדרגשים לידה תהפוך את החוויה שלה לנסבלת עד מוצלחת. שם זה מתחיל ושם זה נגמר.