אני מפחד מהנאצים החדשים

אחרי כל האש והזעם בשרלוטסוויל קראתי את הטור הזה של נעמי דרום, שהלכה לחפש נאצים אמיתיים ולא ממש מצאה. במקומם חיכו לה בבוסטון מיעוט קטן של ימנים תמהונים, והמוני אנשי תנועות זכויות אזרח זועמים שמקיפים אותם מכל עבר.

היה מרגיע לקרוא על אספסוף של שמאלנים טובים שמתאפקים לא להכות את קומץ הפשיסטים שניסו להפגין בעיר שלהם. מרגיע כמו משכך כאבים לפני המעבר בדלת חדר הניתוח. הכול טוב ויפה אבל האיזמל מחכה מעבר לסף, ואז מה?

זה הזכיר לי את ספרי הפנטזיה והמדע בדיוני שבהם שוב ושוב ושוב רשע ישן שהובס צץ פתאום. ואף אחד לא מאמין. מפקפקים, מזלזלים, מבטלים בהינף יד וצחוק קל עד שכבר מאוחר מדי. תקראו לו וולדמרוט, סאורון או ההולכים הלבנים, אבל הכוח הזדוני הוותיק לא מאכזב אף פעם, חוזר כמו רוקר בן 70 בהופעה ה-17 באמפי שוני.

וגם זו השוואה לא נכונה. מדע בדיוני, כולל פנטזיה, עוסק בחרדות אנושיות. טולקין כתב את "שר הטבעות" בתקופה בה שלטו הנאצים בגרמניה, וגם אם הוא עצמו טען שאין קשר, קשה לא לראות את הדמיון בין ממלכת הרשע של מורדור לרייך השלישי. אבל יש משהו פשוט מדי בקאמבק של אותו טיפוס אפלולי בדיוק. קל מדי. מטרה אחת שחיסולה יחזיר את השלום והשלווה. מה אם לא מדובר בטיפוס בעייתי אחד, אלא בתופעה? מה אם זה לא וולדמורט, אלא אידאולוגיה שגדולה מפרסונה אחת? שניזונה מדחפים אנושיים?

כשבוחנים את הנאצים בערים הגדולות בארה"ב הם נראים מגוחכים. חייזרים בלב בועה ליברלית. אבל מה קורה מחוץ ללב העיר? מה קורה הרחק מאור הזרקורים, בערים ובעיירות שבהן השיג טראמפ רוב? לפי סי.בי.אס 55% מהאמריקאים לא הסכימו עם ההצהרות ההססניות של טראמפ בתגובה לדריסת מפגינת שמאל בשרלוטסוויל. נתון רחוק מרוב מוחץ. ב"מפיסטו", כשהגיבור מתבשר שהנאצים זכו בבחירות, התגובה שלו היא משהו בנוסח "הטיפוס הנמוך עם השפם המצחיק?"

הנאצים החדשים לא אמורים להיות טיפוסים בגלימות לבנות וברדסים מחודדים של הקו קלוקס קלאן, או אדולפים בעלי שפם גזוז היטב. הם יכולים ללבוש צורות מגוונות, למצוא כלים מודרניים. הם לא שונים כל כך מחברי להב"ה, לה פמיליה והמזדנבים של אלאור אזריה. רעיונות ישנים מוסווים היטב, מגובים בתירוצים ונימוקים עכשוויים. והם מפחידים אותי.

דרום מספרת על הלקח של אמא שלה מהשואה: "כשמישהו אומר שהוא רוצה להרוג אותי, אני מאמינה לו". זה משפט מעולה. כשמישהו אומר שהוא נגד מיעוטים, שהוא בעד טוהר גזע, אבל שזה דווקא מסתדר עם דמוקרטיה ושכוונותיו טובות – אני מאמין לו פחות. לא נוח לי עם ההמעטה בחשיבות הגזענים הלבנים באמריקה וגם כאן. המגוחך והנלעג של היום הוא השליט של מחר. זה מסתדר יפה עם העובדה שהחיים נוטים להתנהג אלי בצורה לא צפויה בשנים האחרונות בכלל ובשנה הזו בפרט. הלא צפוי והלא יעלה על הדעת מתרחשים. קצת פרנויה לא תזיק.