זה כבר כמעט נגמר ואז מתחיל מהתחלה

המדיה החברתית מלאה בתמונות של תיקים גדולים על ילדים קטנים ואני מרגיש בעיקר עייפות קשה. או יותר נכון, כמו ביל מארי ב"לקום אתמול בבוקר" (תרגום פח ל-"Groundhog day"), מתחיל מחדש את היום שכבר חשבתי שעבר ונגמר.

כיתה א'. ושוב אני עומד מחוץ לשער מוקף בהורים, ממתין לאות להתפרץ פנימה אל מה שהוא כבר לא גן אבל קשה להאמין שהוא לגמרי בית ספר. לפני חודשים ספורים הייתי בטקס סיום תיכון, ועכשיו אני שוב במשבצת הפתיחה, על קו הזינוק לפני המירוץ בו אני והילדה עומדים לרוץ, תחילת המסלול. רק לפני רגע עמדתי על מדרכה כמעט זהה. נדמה שרק הפרצופים מסביב התחלפו.

ואני כבר יודע לחזות את העתיד. ההתלהבות מבית הספר, הבלטת חזה עם סמל המוסד על החולצה, הנכונות לזנק מהמיטה כי כיתה א' זה פצצה, שיתחלפו עם השנים בקיטורים על שיעורים, תלונות על מורים לא הוגנים, לא אינטליגנטים, לא מוצלחים. ימי הורים, טקסים, קלישאות ארוזות היטב בנאום חגיגי, אישורים לטיול השנתי, יוזמות של הוועד, עבודות שורשים.

והספיישלים, המיוחדים שלנו להיום, המנות שמוסיפות עניין וריגוש לתפריט: חרם? מורה בעייתית במיוחד שתעוף במהלך השנה בלחץ ההורים רק כדי לגלות שאין כרגע מי שיחליף? שיבוץ בכיתה בלי החברים? מיני-שערורייה שכוללת תמונות לא נאותות שהופצו על ידי ילד קצת מפותח מדי לגילו?

וכל זה יוביל לנקודה שבה אני נמצא בדיוק עכשיו, קצת אחרי לחץ הבגרויות ועיכול העובדה שתם תפקידה של מערכת החינוך, קצת לפני שאדע מה יעולל השירות הצבאי, לטוב ולרע.

אני מתנחם בניואנסים. יש לא מעט דמיון בין התיכוניסטית בדימוס למתחילת כיתה א', אבל יש גם הבדלים בגישה לחיים, ברמת הדוגמטיות. הנרטיב יהיה מן הסתם שונה בנקודות מפתח, יהיו קצת פיתולים בעלילה. לגבי שינויים במערכת עצמה אני ספקן.

אבל בסופו של דבר, אני מניח, מדובר יהיה שוב בהקפדה על שיעורי בית, חיבוקים אחרי ימים קשים וציונים פחות מוצלחים והישרדות בטקסי חג ומסיבות סוף שנה. בהצלחה לכולם. מתחילים. שוב.