דברים שרואים כשמציצים מאחורי המסך

השבועיים האחרונים היו קשים במיוחד. המסך הוסט קצת, ובלי שהתכוונתי הצצתי לצד השני. ומה שראיתי לא מצא חן בעיני.

 שיחה אחת בענייני עבודה, לא מאוד דרמטית בסופו של דבר, אבל הייתה בה תזכורת שלא משנה כמה נפלא מצבי הנוכחי, כמה נאור ומתקדם המעסיק, זו עדיין עבודה. ויתקבלו החלטות שלא אוהב ואיאלץ לחיות איתן, אנשים שלא יבואו לי טוב, פוליטיקה קטנונית ופשרות. בתמונה שהתגלתה מעבר למסך אני עוד רגלי על הלוח.

בניגוד לקלישאות מטריילרים לסרטים, את מה שראיתי שם דווקא אוכל לשכוח. החיים בנויים ככה. מסדרונות ארוכים עם וילונות אטומים, קלישאות ומכבסות מילים: העבודה כמשפחה, המדינה כדמוקרטיה נאורה ושוויונית והמוות המחריד והצורב של אנשים שאתה אוהב מגוהץ ומעומלן לכדי עכשיו הוא נח על משכבו בשלום. בשלום? וואלה?

המסכים האלה הם הכרח קיומי. אין שום סיכוי לשרוד במודעות מלאה למתרחש. לפעמים נראה לי שאקטיביסטים קיצונים מצאו את הדרך הנכונה להתמודד – הם מתמקדים באי צדק נורא אחד ונאטמים לכל השאר. הם יקראו לאוכלי הסטייקים רוצחים, או יפגינו במחסומים נגד הכיבוש, או יתעקשו להתנחל בכל שטחי ארץ הקודש, ובה בעת יסתובבו עם סלולרי שנבנה בסדנת יזע בסין מחומרים שנכרו על ידי ילדים-עבדים באפריקה והמצפון שלהם יהיה על שקט. הם הרימו מסך אחד, והם מביטים בריכוז, עין בעין, באמת שמאחוריו, וכך מצליחים להתעלם מכל שאר המסכים שמסביב.

כי כשאתה מציץ סימולטנית מבעד כמה מסכים בפרק זמן קצר מדי זה מתיש את הנפש. אמיתות לגבי עבודה וקריירה בגיל מסוים, אמיתות לגבי איך שהחיים נגמרים, אמיתות לגבי צבא ההגנה והילדים שלי, לגבי מערכת החינוך. וכל מה שמתחשק לי זה להוריד את המסך חזרה, לעצום עיניים ולנמנם קצת.