שיחות משפחתיות וקרח ואש

מסיבות שונות ולא מוצלחות יצא שהתכנסנו אמא שלי, האחים ואני לשיחה משפחתית. אני לא יודע איך זה אצלכם, אבל חושד שאצל רוב המשפחות הפרקטיקה דומה: נפגשים בשלל אירועים, מדברים הרבה אבל לא אומרים יותר מדי. שיחות חולין, עדכונים, מידע בלתי רגיש מעל לפני השטח.

אבל ברגע שבו פגישה מוגדרת מראש כ״שיחה״, הדברים משתנים. לא באנו כדי לאכול יותר מדי קלוריות ולפטפט על רקע שאון הילדים. באנו עם אתי חפירה. התכנסנו כאן הערב כי משהו בסיסי במשפחה שלנו טולטל והתמוטט. זה מקרב מצד אחד, זה מסוכן מצד שני. ודיברנו. והעלינו תלונות ישנות, ותסכולים של שנים, ותקשורת מוגבלת של עשורים. והיו גם שיחות המשך.

והמסקנה המרכזית שהגעתי אליה הזכירה לי כתבה שקראתי, מז׳אנר סוף העולם, גרסת המדע. מתברר שמתחת לקרחוני אנטרקטיקה שוכנים הרי געש רדומים. שנים ודורות חולפים, וההרים ישנים מתחת לקרח. אלא שההתחממות הגלובלית משנה את כללי המשחק, ושכבות הקרח הנצחיות לכאורה נמסות. המעטה שהסתיר את הרי הגעש מן העולם הולך ונעלם.

מה יקרה כשההרים ייחשפו לאור השמש? הסיכוי להתפרצות יגדל, וההשפעות הסביבתיות צפויות להיות בסדר גודל של חורבן, שמד, סרט אפקטים של מייקל ביי, הצפות ורעידות אדמה וצונמי. בלאגן.

זו מוסכמה אנושית ידועה – אם תפליג מעבר לגבולות הנודעים תיתקל בדרקונים, אם תחפור עמוק מדי תעיר מפלצות משנתן. אם תחקור את החלל החיצון תיתקל בנוסע השמיני. במופלא ממך אל תדרוש, או לפחות תביא רובה. הישאר על השביל המסומן, למה לך צרות?

אני רוצה לדבר על הכול. אני לא בטוח שצריך. לפחות לא עם כולם. לפעמים קל יותר לדבר עם מישהו שקרוב אליך אבל לא יותר מדי. שיחה עם חבר נפש או בת זוג עשויה להכיל יותר מאשר שיחה עם בן משפחה. מתחת לפני השטח לא רובצים מטענים של שנים, הרי געש כבויים שמחכים לשעת כושר. צריך למדוד ולבדוק בזהירות כמה בן השיח מסוגל לספוג. לזכור מה הוא עבר, איתי, לפעמים בגללי. בדרך כלל אני מגלה שאני יכול לומר יותר ממה שחשבתי. לא תמיד. את הקרח צריך לחצוב בזהירות ובמידה. לבה משפחתית רותחת זה עניין לא נעים.