כשכבר אי אפשר לתקן את הצעצוע

בסוף השבוע הנורא הזה הפילה בת השש צעצוע שהתפרק מיד לשלושה חלקים. היא ביקשה עזרה, אני הרכבתי, וזהו. רציתי לבכות. כמה פשוט, כמה זמני, כמה שונה מאובדן השליטה המוחלט שקדם לכל זה.

הכול התחיל שבוע לפני הטיסה לניו יורק, כשגילינו שהוויזה בדרכון של נגה לא בתוקף. באותה שנייה החיים פחות או יותר נעצרו. תפקדתי באופן חלקי, בין טלפונים ומיילים לשגרירות האמריקאית, סוכני נסיעות ויודעי דבר. מילאתי טפסים, הגשתי בקשות, שילמתי אגרות, וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי, כשחללים של זמן נפערים בין הודעה לטלפון למייל.

ולבסוף, אחרי שנקבע תור לחידוש הוויזה ברגע האחרון, אחרי הדפסה של דף חסר בדקה התשעים – כולל מחשב מגמגם ומדפסת שנתקעת – נתקלנו בביורוקרטיה האמריקאית. בראיון קצר וברוטלי, ללא נוכחות הורים כי מלאו לילדה 18, נקבע שוויזה תהיה, אבל רק בשבוע הבא. נגה לא תטוס. היא בכתה והתחננה והאישה האטומה בצד השני צעקה עליה והודיעה: "נקסט!"

זה לא היה הסוף ההוליוודי אליו ייחלתי, שהיה הופך את כל הסיפור לאנקדוטה. הוא השאיר אותי כועס ואשם. כל הורה חווה אשמה יומיומית כמעט, אבל אני יותר. אם היינו משפחה נורמטיבית בפרברי השרון הייתי מרגיש אחרת. אבל גירושים ופרידה כבר חשפו את הילדים שלי לצדדים הפחות נעימים של העולם ושל אבא שלהם. המפגש בין הצורך לפצות ולהיות טוב יותר לעולם האמיתי הוא קשה וכואב.

ומכאן התגובה הלא פרופורציונלית שלי. הרי מדובר בעוגמת נפש קשה שתחלוף וקצת כסף שבוזבז. לא אירוע שיותיר צלקות, צרות עולם ראשון, מה שתרצו. ועדיין – כמה לילות ללא שינה והתקף סחרחורת אחד לא הגיעו משום מקום.

כשתומר בן ה-4 נפל, הרמתי אותו וחיבקתי חזק. כשתומר בן 14 ורוב הזמן נמצא מחוץ לשדה הראייה שלי אני חסר אונים. לא יודע אפילו מה אני לא יודע. וכשאישה זרה צועקת על הבת שלי והורסת לה את הנסיעה הנחשקת לחו"ל, אני או אמא שלה אפילו לא שם לידה כדי לגונן עליה. תאריך הלידה שלה קובע שלפני שלושה ימים היא הפסיקה פתאום להיות ילדה, והכניסה להורים אסורה.

אשליית השליטה נעלמת והולכת. יש דברים שאני לא יכול לעשות לבד, ויש דברים שאני פשוט לא יכול לעשות. אני מרגיש מובס מול ביורוקרטיה, מול עובדות החיים. אנשים שמתים פתאום, אירועים שמתרחשים בלי שהיה לי זמן להתכונן, להתארגן, לומר שלום. לכאורה יש הבדל. מה בין התרשלות בבדיקת תוקף ויזה לבין מוות פתאומי. אני לא מרגיש אותו. התחושה הילדותית היא של כוחות חיצוניים גדולים ממני, עם מטרות סמויות מן העין.

והסדקים נפערים גם מול הילדים שלי. לא בת השש. כשהיא משתטחת בגינה אני פשוט מרים, מחבק ומנחם. הנפילות שלה פיזיות, לא מטאפוריות. אבל הגדולים נחשפים בהדרגה לחלקים הפחות נעימים של העולם, ומגלים את גבולות היכולת של ההורים שלהם.

מה שנשאר לי זה לכעוס, ולהתעקש לשמר את האשליה שאני מחליט ואני מנווט, גם אם עמוק בפנים אני יודע שזה חסר סיכוי. ולהתחיל לארגן טיסה לניו יורק עם נגה, הפעם בלי הפתעות. ולהניח מדי פעם את הראש על כתף ידידותית ולנוח. ואז להמשיך.