איש אחד נכנס לבר

בבר החביב עלי בתל אביב יושבים לרוב אנשים שדומים לי בגיל, במצב התודעתי, בטעם המוזיקלי. הוא לא נסתר אבל גם לא גלוי במיוחד – לא תפלו עליו במקרה תוך שיטוט ברחוב. צריך לדעת לאן ללכת. לכן הופתעתי למדי כשנכנסתי אליו ערב אחד, התיישבתי ליד חברים שהמתינו לי במקום, וגיליתי בצד השני של הבר בחור ארוך שיער שהיה עם נגה בגן. עוד לפני שהספקתי לעכל ניגשה אלינו הברמנית החדשה. בת 18, שהייתה עם נגה ביסודי.

זה היה שיאה של תופעה. ילדים שהכרתי כשהיו בגן ממלצרים לי או מנופפים אלי לשלום מפינות עישון של בתי קפה. זה מטלטל אותי כל פעם מחדש, איך שהם צצים פתאום בגרסה בוגרת. זה לא נעים לי. זו המחשה אכזרית של תהליך הניתוק של הילדים שלי ממני.

כמו לא מעט מהישגי האנושות גם ההחלטה לעשות ילדים היא תוצאה של קוצר ראייה, חוסר דמיון והאשליה שאפשר לצפות את העתיד. כמו גילוי אמריקה, המצאת פצצת האטום וייסודה של לד זפלין – האדם עושה תוכניות בגלל אילוצים ועם מטרות מוגדרות, והחיים מחייכים חיוך קטן. אני זוכר את עצמי מסתכל על בטן הריונית וחושב איך זה יהיה להקריא את ״ההוביט״ לילד שבפנים. בהערכה גסה הדמיון שלי הצליח לרוץ שבע שנים קדימה. 18 שנה אחרי אני נתקל במצבים שונים לגמרי. אני נוהג והעובר מהבטן העגולה ההיא מעיר שלא אותתי כשעברתי נתיב. הילדים שלי יוצאים לבלות וחוזרים כשאני כבר ישן. אני לא באמת יודע מה הם עושים, מה הם חושבים.

לא ניסחתי לעצמי מטרות ברורות כשעשיתי ילדים. התניה תרבותית, דחף חייתי, מה זה משנה – התחשק לי גור אדם קטן וחמוד. לא הבנתי לאן זה מוליך. לא צפיתי את תהליך הפרידה, המעבר מיצור קטן שאני מרכז עולמו והוא מרכז עולמי, לאדם ביקורתי ועצמאי יותר ויותר, שמתחיל לראות ולקטלג כל פגם בי. יש משהו אכזרי, כמעט מיתי, בסיפור הזה. הילדים שלי הם הדבר המהותי ביותר בחיי, מקור האושר הגדול והעמוק ביותר. זה אנוכי כמובן. האדם הבודד ורדוף חרדות הנטישה מביא לעולם את מי שיהיה תלוי בו, ייצמד אליו, יראה בו חזות הכל.

אלא שזה פתרון לזמן מוגבל. יצירת נפרדות היא חלק מהמשחק. כדי שהילדים שלי יהפכו לבני אדם עצמאיים ומתפקדים, משהו שאני אמור לשאוף אליו, הם צריכים להתנתק ממני, קודם פיזית ואחר כך נפשית. שר את זה יפה סטינג לפני שהפך למעצבן: אם אתה אוהב מישהו, שחרר אותו. ההורה בורא אדם בצלמו ובדמותו שיגדל וימרוד בו, אפילו אם ימשיך להגיע לארוחות שישי וחג. המעבר מסטטוס של אל לתפקיד ניצב בסיפור של הצאצא הוא לא קל.

הילדים האלה שמסתובבים בברים ובבתי הקפה שאני פוקד הם תזכורת לפלישה של צאצאי לעולם שלי, עולם המבוגרים. לטשטוש ומחיקת הגבולות. וכמו רוב הפרידות זה הכרחי ובלתי נמנע. אבל כואב.

תגיות: , , , , , ,

About noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: