פמיניזם ורובים וקצת חורבן העולם גם

היה פוסט אבל נגנז מטעמי שלום בית. זו בעיה בסיסית בבלוג שנכתב בגלוי – יש קוראים מסוימים שתמיד מרחפים מעל הכתף כשאני מקליד במרץ. הילדים, אמא, אקסיות, קולגות. לפעמים זה קצת יותר מדי בשביל הצנזור הפנימי, לפעמים זו הישרדות בסיסית. יש דברים שלא יראו אור פייסבוק לעולם.

ולכן, במקום, כי אני מנסה לפרסם משהו פעם בשבוע כדי לא להתנוון, רשימת המלצות:

סדרה:

"גודלס" היא הדבר שהכי נהניתי ממנו בטלוויזיה השנה. מיני סדרה – שבעה פרקים – בנטפליקס שהיא לכאורה מערבון פמיניסטי אבל בעיקר תענוג גדול. פרנק גריפין הוא פושע חצי מטורף שמטיל אימה על המערב הפרוע. רוי גוד הוא האקדוחן שפעם רכב איתו ועבר לצד השני של המתרס. וביל מקנו הוא שריף של עיר שכל הגברים בה נהרגו בתאונת מכרה והותירו מאחור נשים וילדים בלבד.

נטפליקס שיווקה את הסדרה עם פוסטרים של נשים עם רובים, וזה לא לגמרי בלתי מדויק. יש כאן נשים עצמאיות וחמושות בניגוד למקובל בז'אנר, רומן לסבי ושאר משחקי מגדר. אבל בסוף בסוף צריך איזה גבר עם אצבע מהירה על ההדק. קצת מאכזב תאורטית, אבל לגמרי הולם את מגרש המשחקים המסוים הזה. השחקנים מעולים, בעיקר ג'ף דניאלס שמי ידע שהוא יכול להיות כה שטני, ההפקה מופלאה, ויש בסדרה כמה רגעים שפורצים את הגבולות ונחרטים בראש. והעיקר מבחינתי – אני אוהב מערבונים. יש בהם משהו מופשט, מיתולוגי ואלים ששובה את לבי כל פעם מחדש. וברור שמי שעשה את הסדרה הזו ראה כל מערבון שאי פעם יצא.

ספר

"שנת המבול" הוא עוד ניסיון של מרגרט אטווד הנערצת לגרום לקורא דיכאון אובדני. ב"סיפורה של שפחה" האפוקליפסה היא דתית, כאן היא ביולוגית, ובשני המקרים יש משהו מצמרר בראייה הנבואית משהו של אטווד את העולם. בני האדם משמידים את הסביבה לאט וביסודיות, חברות ענק דמויות גוגל ופייסבוק השתלטו על העניינים ומפעילות עריצות אלימה במסווה של דאגה לחברה, כולל סקס למכירה באופן ממוסד, מעבדות לייצור סמים קטלניים וריאליטי שבו המשתתפים הורגים אחד את השני. אטווד כותבת חכם ומדויק, בלי חשיבות עצמית ובלי להידרדר לרצינות תהומית. והתרגום של יעל אכמון משובח.

אלבום

פעם מאוד אהבתי את בק ואז כבר לא. הפאזה המהורהרת והנוגה שלו עלתה לי על העצבים. העדפתי את הגירסה השמחה שרצתה להתריס נגד חוקי הסקס, לא את מחבק העצים המטרחן. האלבום החדש שלו הוא לגמרי פופ וכיף באוזן.