איך להיות דפוק וזרוק בתל אביב

על המדרכה יושב חסר בית. אני חולף לידו בדרך לעבודה, איני מסיט את המבט, כמו השאר שצועדים לאנשהו. המדרכה עמוסה,  כולם נראים חדורי מטרה. רק הוא מחוץ למשחק. כולם בתנועה אל יעד עלום ורק הוא ירד מהמסלול.

חשבתי לא פעם איך ארגיש אם אעצור. לא לקחת חופשה, אלא להפסיק לתפקד. היו שתי נקודות שבהן הפיתוי והלגיטימציה קרצו לעברי. כשאבא שלי מת במפתיע או אחרי הפרידה הגדולה השנייה. אלה נראו כמו אירועים הולמים לחבל במכונה, לתקוע מקל בגלגלי השיניים. היא לא מפסיקה לנוע וזה מתיש: לעשות כביסה, להכין אוכל לילדים, לשטוף כלים, אמבטיה, סיפור, חשבונות, אימיילים, אנשי מקצוע. כל יום, כל שבוע, רשימת משימות רפטטיבית. ויותר מזה – אני צריך גם להיראות בהתאם לתפקיד. חי וחיוני, לא המום ודכאוני. זה חשוב מול העמיתים לעבודה, זה חשוב יותר מול הילדים. לתפקד.

כשאבא שלי מת הייתי לבד בבית. ואחרי שהודעתי שאני לא מגיע לעבודה, ופיניתי את לוח השנה מכל הפגישות והאירועים, נשכבתי מקופל על הרצפה ובכיתי קצת. אבל הזמן היה מוגבל. היה צריך להודיע לילדים, ואינספור סידורים, ואז נגמרו ימי השבעה והמכונה המשיכה כאילו כלום, ואני חזרתי למסלול. חיכיתי לפרק זמן שבו לגיטימי להתפרק, אבל אין כזה. הזמן המוקצב לאבל עבר, התוקף פג, החמצתי את ההזדמנות.

ואחרי הפרידה ההיא הייתי חייב למצוא דירה. התרוצצתי בין דירות פוטנציאליות יקרות בתל אביב, מגיע מוקדם לעבודה כדי לצאת מוקדם לחיפושים, ולעשות הכול כדי לחזור לשגרה. לא לרדת מהמסלול.

קראתי פעם סיפור קצר שבו הגיבור צופה מחלון הקפה השכונתי שלו בפתח תחנת רכבת תחתית. יום אחד עולה משם איש בחליפה, ומתיישב על המדרכה ונשאר שם. המספר עוקב אחריו יום יום. רואה איך החליפה הופכת מהוהה ומרוטה, איך הלחיים החלקות מתכסות זיפים ואז זקן, איך השיער צומח. זה היה מזמן, הרבה לפני המשברים הגדולים, אבל הסיפור נחרט בגלל השילוב בין אימה ומשיכה גדולה שחשתי. לעצור ולהפסיק לתפקד – זה הפחד הכי גדול, וזו גם התשוקה.

הדחף לנוע פנימי, הפחד להפסיק לתפקד ולא להיות מסוגל להתחיל שוב, הידיעה שהתנועה הבלתי פוסקת הזו משמעה בשבילי חיים. ועדיין אני מחכה לרגע הקסום שבו אצליח לעצור ולקרוס קצת.

תגיות: , , , ,

About noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

2 responses to “איך להיות דפוק וזרוק בתל אביב”

  1. ינקול says :

    הרגשה מוכרת. יש הממירים את הפעילות היומיומית בחופשה של סטאלבט בנואייבה, דהב, אל-עריש ושאר חופים אקזוטיים. לרבוץ מבלי לנוע ואז להתעורר לאותם חיים יומיומיים ברוכים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: