למה לעזוב אי פעם או על הבריחה

שגרה זו משאת נפש, שגרה זה מוות. מספר אנשים עזבו את מקום העבודה שלי באחרונה. נפרדים מהם במטבח עם עוגות וקאווה ודמעות. הם מתרגשים ועצובים לעזוב, הם מספרים כמה נפלא היה. אז למה אתם הולכים? למה לא להישאר במקום?

אני חמוש בשלל טקסים. הולך בכל שישי לאותו בית קפה, אחרי אותו סיבוב בשוק, ויושב באותו שולחן עם אותם אנשים. אחר כך הולכים לאכול ותם הטקס. והוא קדוש, הטקס. אני שונא הפרעות ושינויים. מילא אירועים שאפשר להתכונן אליהם כמו מדורת ל"ג בעומר, אבל ילד חולה או כל דבר אחר שמשפיע על השגרה מטלטל אותי.

לנגה זה נראה מגוחך. נשיקה כשהיא נכנסת הביתה, נשיקה כשהיא יוצאת, נשיקה לפני שהולכים לישון. כמו שאמאן פגאני שזובח לאלילים או חרדי שמנשק מזוזה. הטקסים הם אמצעי ביטחון. חזרה על אותה פעולה, שמירה על שגרה קפדנית, תבריח שדים, מזיקים, אסונות.

ומנגד, החלפתי לפחות עשרה מקומות עבודה, ודילגתי בין תפקידים בתוכם. עברתי דירות, נפרדתי מבנות זוג, שתיים מהן אמהות ילדי. בכל פעם שמשהו הופך קבוע מדי, ממושך מדי, אני נתקף באי שקט, צורך לזוז, להתקדם. זה נע על ציר הספקטרום: בצד אחד שיקול רציונלי שמוביל לעזיבה או פרידה. באמצע יש בהלה, חרדת קיום אפילו, צורך לנטוש לפני שהמים יציפו את הסיפון. ובקצה השני? מנה מדודה של הרס עצמי. לפעמים זה מרגיש כמו זאב שיכרסם לעצמו את הרגל כדי להימלט.

זה נובע גם מהצורך בחידוש ובריגוש, אבל בעיקר מפחד. עמידה במקום פירושה סוף. ומה אז? אם הגענו לסוף, אם הכול נגמר, מה הטעם? אם אין עוד פסגה לטפס עליה ואפשר פשוט לשבת במקום ולנוח, בשביל מה להמשיך לנשום?

אני כמה לשגרה ואז בורח ממנה. מוצא מקום נוח, מתמקם בו היטב עד שהכול נעים ועוטף, ואז בועט ושורט ופוער פתח ונמלט דרכו. זה יכול להיות כלוב הזהב של עבודה מעולה או מסגרת רכה ועוטפת של קשר זוגי. העוגן של חיי הם שלושת ילדי. כל השאר צריך להיות ים פתוח, כי אחרת זו אותה שגרה – מבורכת, משאת נפש, מוות.