לפני 30 שנה או חמש דקות

זה קרה לפני 30 שנה, ונראה כאילו חלפו חמש דקות. את המשפט הזה שלא יוצא לי מהראש אומרת דמות בסדרה שמתרחשת באייטיז, עשור שכמעט כולו קרה לי לפני חמש דקות. קוראים לה Red Oaks והיא מוצלחת ומתוקה דווקא בגלל שהיא לא משחקת על קלף הנוסטלגיה הזול והקל, אלא על דמויות מוצלחות ולב פועם.

אני שונא נוסטלגיה כמו שתיין ששונא אלכוהול. אני לא אוהב את הקלות שבה נוסטלגיה משפיעה עלי, את הכפתור שנלחץ ומציף רגשות וגעגוע, לפעמים לדברים שלא היו באמת. ובכל פעם מחדש אני מגלה שהזיכרון לא ליניארי. יש דברים שקרו בחודשים האחרונים והם מטושטשים לגמרי, ויש נקודות שזכורות לי בפרטי פרטים ובתמונה חדה. אני לא מדבר על אירועים טראומתיים כמו מוות או פרידה. אני מדבר על נקודות חיים.

את חלק מנקודות הזיכרון האלו קל להסביר. ריצה הביתה בגשם עם החברה מהתיכון, ונשיקה חמה כששנינו ספוגי מים ורועדים מקור. נקודת שפל קשה במיוחד בטירונות, יום השחרור מהצבא, היום הראשון של נגה בכיתה א', המפגש הראשון עם אמא שלה בטיול בתאילנד, קורס צניחה, הריצה עם תומר למיון אחרי שפתח גבה בגן. זה לא מסודר כרונולוגית. הם צצים משום מקום, בדילוגים קדימה ואחורה בזמן. ויש גם זיכרונות שאין לי מושג מה הכניס אותם לקטגוריית החמש דקות. בוקר נעים במיוחד שצעדתי בו לעבודה עם אוזניות במצב רוח מרומם. שבת על הספה עם קפה וספר ותחושה שהחיים שלי בסדר. שיחה בדרך הביתה עם הקטנה. רגעים שבהם דברים התחברו יחד באיזו אלכימיה מדויקת.

אני מנסה להשתמש בטכנולוגיה כדי להערים על הזיכרון, לטלטל את ההירארכיה, לשלוט במה נדון לערפל ומה לסטטוס הנחשק של זיכרון חמש דקות. יש לי אפליקציה ששולפת פוסטים ותמונות מהבלוג, טוויטר, פייסבוק ועוד כדי להראות לי מה חשבתי לפני שנה, וארבע, ותשע. בשבוע שעבר קיבלתי אימייל מעצמי שנשלח ב-2014. יש שירותים כאלה, של שליחת אימייל לעתיד. עצמי של פעם עדכן את עצמי של ההווה בשלל פרטים – מצב רוח, מישהי שיצאתי איתה אז, ענייני ילדים – ויצא די טרחן. גם גוגל מראה לי מדי פעם את היום בתמונות לפני כך וכך שנים. רוב המאמצים הטכנולוגיים האלה כושלים. פה ושם יש הבלחה מעניינת. לא יותר.

לו יכולתי להתחבר למשקפי מציאות מדומה חדשים ונוצצים ולצפות בזיכרונות לפי בחירה סביר שהייתי מסיים את חיי כעבור מספר ימים, גווע בצמא וברעב. זיכרונות ונוסטלגיה יכולים להיות הסם הקשה האולטימטיבי של העתיד. הניסיון לשלוט בהם נדון לכישלון. אני מנסה להתעלם מהם. אבל מדי פעם צץ ועולה זיכרון – טוב או רע – של משהו שאני יכול להישבע שקרה ממש עכשיו. לפני חמש דקות.