יום הולדת ראשון אחרי

הגשם לא הרס את התוכניות כי לא היו תוכניות. לקח לי יותר מדי זמן להבין את זה. ביום שישי חל יום ההולדת הראשון של אבא שלי מאז שמת. קבענו להיפגש בדרום תל אביב, האזור שבו גדל ושבו נהג לשוטט עם אמא שלי בימי שישי.

הצלחנו לקבוע שעה, בערך, ומיקום. אחותי, אמנית ארגון ברמה של רשג"ד צופים שבע קרבות, אמא שלי, המורה לשעבר שצריכה לדעת מה קורה, מתי ואיפה, ומכירה את המילה ספונטניות היכרות קרירה ורחוקה – אף אחת מהן לא הצליחה להגיע לסדר יום ברור ומובנה. אחי ואני לא ניסינו אפילו. זה היה בלתי אפשרי בשבוע שכולו המתנה מודחקת לתאריך.

וכך שוטטנו, מוצאים מחסה ממתקפות גשם פתאומיות בחנויות שההורים שלי פקדו בקביעות. מתחילים במעדניית חיים רפאל, נקודת הפתיחה שלהם, וממשיכים לעוד שלל חנויות קטנות וצפופות. עם חלק מהמוכרים נרקמו קשרים, והם באו לדבר ולברר מה נשמע. פה ושם קנינו דברים, ואכלנו הרבה יותר מדי פחמימות, ולא באמת דיברנו על אבא שלי. כלומר, דיברנו. אמא שלי סיפרה על הפרטים והניואנסים של הסיבובים שלהם ביחד, חלוקת התפקידים, הדברים הקטנים שעיצבנו אותו ואלה ששימחו. ובאחד מבתי הקפה שלפה מכתבים ישנים שכתבנו לו כשהיה בהשתלמות ארוכה בארצות הברית. אבל הכאב והגעגועים והכעס חסר האונים על העולם נשארו מאחורי המילים. אף אחד מאיתנו לא ידע איך לבטא אותם.

סיימנו במסעדה, נמלטים אל החום שבפנים, והזמנו קנקן מרגריטה והרמנו כוס לאבא שלי. לא לזכר, מן הסתם לא לחיי. והלכתי הביתה מותש פיזית ונפשית אחרי שחיבקתי את אמא שלי חזק.

בתחילת השבוע התכתבתי עם חברה טובה. היא סיפרה שהיא צריכה להגיע ללוויה מחוץ לעיר והטרמפ שלה הבריז. חשבתי על אבא שלי, בדקתי את לוח הפגישות, והצעתי לה להגיע אלי לעבודה ושאסיע אותה. בדיוק מסוג הדברים שאבא שלי היה עושה בלי למצמץ, ואני לא הייתי חושב לעשות אלמלא הוא, והתאריך הקרב ובא. בעצם סביר להניח שהוא היה מגיע ואוסף אותה מהדלת, ולא מניח לה להגיע עד אליו. הוא היה איש טוב ונדיב ממה שאני אהיה אי פעם, אבל דמותו בראש שלי עוזרת לי להשתפר. באחד המכתבים שאמא שלי הביאה כתב אני בן ה-16 שאני מתגעגע. זה נכון גם היום, ויהיה נכון תמיד.