האמנות החמקמקה של המריבה

מחוץ לבר "לוציפר" מותקנות מצלמות זעירות שמעבירות את המתרחש ברחוב אלנבי אל שלושה מסכי טלוויזיה המותקנים בתוך הבר. לפני כמה שנים יצאתי מחוץ לבר עם בת זוגי דאז, שוכח לחלוטין מקיומן של המצלמות בגלל ריב שהתחיל לבעבע בפנים והתפוצץ בחוץ. וכך סיפקנו ליושבים בפנים, כולל מכרים וחברים, סצנה אילמת של כעס והתרסה, נפנופי ידיים ופרצופים זועמים.

לקח לי שנים עד שלמדתי לריב. בבית שלי כביכול לא רבו, או לפחות לא ניהלו ריבים. הזרמים היו תת קרקעיים: דיברו, הדחיקו, הלכו על פאסיב אגרסיב, לפעמים עלו קצת בטון. אבל צעקות ועלבונות לא היו חלק לגיטימי מהמשחק. הריבים הראשונים שלי עם בנות זוג הטילו עלי אימה, הייתי בטוח שמשהו כאן מקולקל באופן יסודי. אחר כך הפסקתי לפחד ולמדתי להרים את הקול. רבתי במיטב הברים, בתי הקפה והמסעדות של תל אביב. רבתי בדירות שכורות, ברחובות קטנים וגדולים, בשיחות טלפון, בהתכתבות בכל תוכנת מסרים מיידיים, במיילים. עם בנות זוג, חברים, חברות, ילדים, בני משפחה.

אני לא זוכר את הסיבה לרוב המכריע של הריבים. אני זוכר את הכעס, אני זוכר משפטי מחץ ועלבונות שהותירו את רישומם ימים ושבועות ולפעמים נצח. אבל הסיבות כמעט תמיד נמחקות ונעלמות. מרבית הריבים דומים לוויכוחים פוליטיים בפייסבוק – אף אחד לא משנה את דעתו, כולם צודקים למוות. הבנתי שככלי ליישוב מחלוקות או שכנוע ריבים הם די פח. קיבלתי אותם כחלק בלתי נמנע מהתקשורת האנושית. לפעמים צריך לשחרר קיטור.

בשבוע שעבר ניהלתי ריב קשה ומר שהסתיים בקתרזיס שלא היה מבייש סרט אמריקאי. מה שנראה רוב הזמן כמו תאונה קטלנית הסתיים בפיוס והבנה, חיבוק ודמעות. אבל זה לא העיקר. הריב הזה היה הר געש שהתפרץ, או בדימוי קצת פחות לירי – פצע מוגלתי שהתפוצץ, ושיחרר לאוויר כעס וארס שמצאו סוף סוף ביטוי, ואז התפוגגו ונעלמו והותירו אוויר צלול ששני הצדדים נושמים בו ביתר קלות.

בינתיים. אני לא נאיבי. זבנג וגמרנו לא עובד ברמה המדינית וגם לא ברמה האישית. מלחמות בכל תחום הן עניין מורכב עם ספיחים והמשכים. הכעסים יעלו שוב ואיתם גם הטונים והעצבים. אבל השחרור המבורך הזה הפיל קיר גדול שנבנה במשך שבועות וחודשים, והביא קצת שלום ושקט. לריב זה לא כיף גדול, אבל זה טיפול הכרחי לנשמה. קצת צעקות יעשו בסוף רק טוב.