יחסי אבא-בת בניו יורק הקפואה

ביום הלפני אחרון של הטיול בניו יורק התעצבנתי על נגה, אבל זרמתי כגנגס ביום אביב, הנחתי לאירועים להתגלגל במסלולם, והבנתי איך מתמודדים עם משברונים.  מבחינתי אפשר להתחיל טייק 2. ואקשן…

אמנם מזג האוויר היה שחקן ראשי, אבל קרו המון דברים חוץ מטמפרטורות. צעדנו מיילים נחושים להגיע למוזיאון או חנות או מסעדה או הופעה עטופים בשלוש וארבע שכבות וצעיף וכובע וכפפות. קפא לנו התחת במרדף נטול סיכוי.ֿ

בטיול עם נגה, כמו בטיול עם נגה, יש תוכנית. היא כתובה יפה על דף, כי הגנים מדברים פה, וכולם צריכים לדעת מראש מה הולך לקרות. לרוב, התוכנית גם עומדת במבחן המציאות. אלא אם יורד שלג. וקר ברמה של נשירת אף. וכך נאלצנו לשנות ולאלתר, לוותר ולהתפשר. הקור היה מתיש וניו יורק גדולה.

אחרי כמה ביקורים למדתי להתאים את עצמי – להספיק כמה שאני יכול, ולדעת לעצור ולוותר. אבל נגה היתה בטיול האחרון לפני הגיוס. היא מתארת את ההצטרפות לצה"ל במונחים שאני זוכר מעצמי: חור שחור, הנקודה שבה החיים מפסיקים ומתחיל משהו אחר. היום אני יודע שזה רחוק מהמציאות. אבל נגה הרגישה שהיא חייבת להספיק הכול ועכשיו.

וכך הגענו ליום הלפני אחרון, אחרי טיול גדוש ומלא ורצוף מריבות קטנות והנאות גדולות. עמדנו בתור ל"כרטיסי הרגע האחרון" לברודווי, מזדחלים לאטנו, כשאחי הברוקלינאי עבר בסביבה. מייד שלחנו אותו קדימה, לצלם את השלט שעליו רשומים שמות ההצגות הזמינות להערב. התוצאה שהגיעה לווטסאפ לא בישרה טובות. לא זיהינו שם אף מיוזיקל – התשוקה של נגה ב-ה' הידיעה –  או הצגה. יצאנו מהתור רק כדי לגלות שהשלט האלקטרוני מחליף תצוגה כל כמה שניות. אחי הממהר היה צריך לשלוח ארבע תמונות של ארבעה מסכים שונים. כל מה שחשקנו לצפות בו היה שם, רשום בפיקסלים מרצדים, ומחוץ להישג יד אלא אם נחזור לתחילת הנחש האנושי שרק הלך והתארך.

נגה חטפה את הג'ננה, ואני התחלתי להתעצבן, כי מה כבר העניין ובואי נמצא משהו אחר לעשות, כשלפתע – תקראו לזה אינטואיציה, תקראו לזה יד האלוהים – הבנתי שאני צריך לסתום את הפה. ובמקום לדבר על חוסר פרופורציות ומה את עושה עניין – להבין, להכיל ולחכות. נגה התעצבנה, וקיטרה, ופרקה זעם ולאט לאט נרגעה. הצעתי לחזור לתור אבל היא כבר החליטה: הלכנו לקנות עוגת גבינה במאפייה שחייבים להגיע אליה, משם לסיבוב בסנטרל פארק, ואז לסרט. והיה לנו ערב מצוין. ולא נרשם פיצוץ או ריב או ויכוח.

חלקתי עם נגה את התובנה. היא הסתכלה בי בעייפות. "זה מה שאני מנסה לומר לך מתחילת הטיול!" תודה ניו יורק, היית קרירה אבל טובה אלינו. נתראה אחרי השחרור.