המודל לחיקוי הנכון ליום הזיכרון

השנה, בפעם הראשונה, לא נסעתי לטקס יום הזיכרון. אמא שלי טסה לחסות באמסטרדם בימי הזיכרון והעצמאות, ואני התלבטתי במשך שבועות מה לעשות עם עצמי. החלטתי לכתוב משהו, ללכת לים ולהקריא את הטקסט לפני הצפירה. הלכתי עם חברה טובה וקיוויתי שלא ארגיש כמו אידיוט. הקראתי, דמעתי, הסתכלנו על אנשים עומדים בצפירה בתוך המים, והיה מזכך ומדויק.

וזה מה שכתבתי:

אין לי כוח ליום הזיכרון. זה מעצבן אותי, "יום הזיכרון", אתם לא תגידו לי מתי לזכור ומה. אני גם לא זוכר. אבא שלי נהרג כשהייתי בן שנה וחצי וזה גם מרגיז, כל כך הרבה סובב סביב איש שאני לא מכיר, חולייה חסרה שאני תוהה לפעמים אם היא אחראית לדברים בתומר שאני לא מזהה בעצמי או באמא שלו.

אחרי היום שבו אנחנו צריכים לחשוב על השואה, ביום שבו אנחנו אמורים להיות עצובים חצי יום בגלל אלה שנהרגו במלחמות ואז לשמוח פתאום, אני רוצה לזכור דווקא את סבא שלי, האיש שאיבד בן ואישה בשואה, ואז עוד בן במלחמת יום כיפור. האיש, שאם יש מבחינתי מישהו ללמוד ממנו בכל הסיפור הזה של שואה וגבורה ומלחמות ישראל ומחדלים ופוליטיקאים וגנרלים – זה הוא.

סבא וסבתא שלי היו ניצולי שואה שנפגשו בגיל מבוגר, עלו לארץ, ואיבדו את בנם היחיד במלחמה. סבתא שלי היתה אישה עצובה. היא אהבה אותי ואהבתי אותה, אבל ידעתי לזהות את העצב בין השורות גם כילד קטן. היא לא חייכה, נזכרה והזכירה תכופות את השואה, את אבא שלי, ובדיעבד התנהלה כפי שניתן לצפות מאדם שעבר את כל מה שעברה בחיים.

אבל לא סבא שלי. הוא התייחס לחיים כמו מתאגרף שסופג וסופג וממשיך להקניט את היריב. איש גדל גוף שלא התקרב לירקות ונהנה מאוכל לא בריא בעליל, שישב עם הטרנזיסטור צמוד לאוזן לשמוע שידור של משחק כדורגל כי הוא מילא טוטו, שדיבר והתלוצץ עם כל מוכר בסופר או נהג אוטובוס או שכן. עולץ לקראתי כל פעם מחדש, "שלום אדוני!" מדמה יריקה לכף היד לקראת לחיצת יד אוסטרו-הונגרית מטלטלת עם אני בן ה-8. מלא סיפורים שלא אוכל לאמת לעולם. הצלקת הזאת על המצח? תוצאה של דו קרב באוניברסיטה מול סטודנט שהעליב אותו כי היה יהודי. כדורגל? הוא היה שחקן פעם, חצי מקצוען, אפילו נישק את הטבעת של האפיפיור במפגש של האב הקדוש עם הקבוצה.

והסרטים. בירושלים של ילדותי היו המון בתי קולנוע, ובחופשים שביליתי שם בילוי בוקר טיפוסי היה סרט – ברוס לי, מערבונים ישנים, שוברי קופות חדשים. סבא שלי טען שאינדיאנה ג'ונס היה גרוע יותר מהנאצים, אבל אני הייתי מקפיד להציץ בו מדי פעם מהצד, בחושך, רואה אותו צוחק ונהנה כמו ילד.

בסיבובים הרגליים שלנו בשכונת בית הכרם היינו מתכננים את העתיד שלי ומדברים על הכול. ובכל פעם שעברנו ליד בית האבות בשכונה הוא היה מצביע עליו ומודיע לי שלשם הוא לא יגיע. והוא לא. בגיל 81 הוא נפטר מהתקף לב. דקות לפני הוא היה צלול ועצמאי, בדיוק כפי שרצה. שמח וטוב לב והכי חי שאפשר.

יום הזיכרון הוא כולו התכנסות סביב המוות שהיה, וזה בסדר, למעט העובדה שלפעמים אני חושד שאחת המטרות היא להכשיר את הלבבות לקראת המוות שעוד יהיה. אבל אני לא רוצה. לא הכרתי את אבא שלי, גיבור המלחמה, אבל הכרתי את אבא שלו. וזה המודל לחיקוי שאני רוצה לאמץ לעצמי ולילדי. לא מיתוס של גבורה והקרבה. אלא חיות וחיוניות ושמחה, ולא משנה מה החיים זורקים עליך. אני מתגעגע.