כשהילד לא עונה כבר רבע שעה

תומר לא ענה לטלפון ולא להודעת ווטסאפ. בחלק העליון של המסך נכתב שהוא היה אונליין לפני חצי שעה. הרגשתי את החרדה מטפסת מהבטן ומתפשטת בכל הגוף. קבענו שהוא יבוא לאכול איתי בעבודה אחרי בית הספר. אמרתי שאהיה בישיבה עד אחת. הוא אמר שיגיע רבע שעה לפני  וימתין. יצאתי מהישיבה והוא לא היה.

ירדתי ללובי של הבניין והסתובבתי הלוך ושוב, מביט החוצה, מתקשר ולא מקבל תשובה. הוא נוסע על אופניים, וצריך לחצות את איילון, והתנועה סואנת, ומי יודע כמה הוא זהיר, וכמה זמן ייקח לי להגיע למיון של איכילוב, למרות שלא קרה כלום, אני בטוח שלא קרה כלום, אבל החרדה מתעלמת מההיגיון שמתעמעם , ולמה הוא לא עונה, ורק שלא קרה משהו, ועוד בגלל שהוא נסע לפגוש אותי.

ואז ראיתי אותו מדווש בקלילות, נעצר לקשור את האופניים בחוץ בשלווה של נזיר בודהיסטי. הוא לא הבין למה אני מחבק אותו ככה. היתה אי הבנה, הוא לא תכנן לחכות. למה שיחכה באמת? החרדה נעלמה כבר מזמן, כאילו לא היתה. הלכנו לאכול.

***

המנהלת דיברה אבל חלק גדול מההורים לא בא לשמוע. הם הגיעו חמושים מהבית והיו נחושים לירות. תומר אמר לי לא לבוא אבל הלכתי בכל זאת, מוותר על הקפה של שישי בבוקר לטובת מפגש בנושא מגמות והרחבות בכיתה י'. אחרי פחות מעשר דקות הבנתי שהילד, כמו בדרך כלל, צדק. המנהלת הסבירה בהרחבה את מה שהוא הסביר לי בצמצום. כמה ואילו מקצועות צריך ואפשר להרחיב לבגרות ואיך זה משליך על המערכת. אבל ההורים לא השתכנעו.

למה לא מלמדים מקצועות פרקטיים? למה מערכת כל כך ארכאית? במקומות אחרים מלמדים דיפלומטיה. ולמה ערבית ספרותית ולא מדוברת? ומה אם הילד רוצה גם פיזיקה וגם גרמנית? ולמה בשעות כאלה שדופקות לילד את הלו"ז של הצופים? מה עם מדעי הרוח? זה הרי הכי חשוב!

בדקתי מיילים. למה אתם מצפים, הורים תל אביבים מרגיזים. שהמנהלת תגיד וואללה, צודקים, הנה אני משנה את המערכת ואת כל תוכנית הלימודים שקבע משרד החינוך? ובכלל, כולכם הייתם תלמידים למופת שהפיקו את המירב מבית הספר, לא הברזתם, לא השתעממתם, לא עשיתם אחר כך עם החיים שלכם דברים שאין בינם לבין ערבית ספרותית או פיזיקה דבר וחצי דבר?

אני בעד מאבקים לשינוי ושיפור מערכת החינוך. חשוב לנהל אותם בוועד ההורים, בעמותות, ארגונים, תגובה לאירועים בזמן אמת. להשמיע דעה נחרצת ונרגנת במפגש כזה לא ישיג דבר חוץ מאפקט שופוני קטן. הדעה שלי על חשיבות בית הספר לעתיד הילדים דומה לדעתי על תפקידי כהורה. אני צריך לספק בסיס והמון אהבה. לדאוג כשצריך ולקוות שהתשתית תגרום לתומר לנסוע בזהירות על האופניים ולעדכן אם הוא מאחר.

בית הספר צריך ללמד את הבסיס, לחשוף ילדים לכל מיני אפשרויות, ולספק מורה או שלושה שייחרטו בזיכרון. פעולות הצופים שתומר מקפיד עליהן באדיקות חשובות לא פחות. והכי חשוב שלא יקרה לו כלום ולחבק אותו כמה שהוא מרשה. בסוף בסוף זה מה שקובע.