כל הפחדים כולם, כמעט

בתקופת הגירושים קראתי את "ההיסטוריה הסודית" של דונה טארט. תקופת גירושים פירושה הזמן שחולף מהרגע שבו התקבלה ההחלטה, ועד לרגע שמפרידים כוחות באמת. לטריטוריה יש חשיבות מכרעת, וזו תקופה לא פשוטה.

הספר עוסק בקבוצת סטודנטים שרוצחת את אחד מחבריה. כשהשוטרים מגיעים לחקור, כותב המספר שאם היה מדובר בסרט מתח הם היו נראים לחוצים ואשמים. בפועל הם נראו כמו סתם אנשים מהשורה. הזדהיתי. גירושים מעולם לא נראו לי אופציה מעשית, הייתי בטוח שהעולם יקרוס, שהשמים ייפלו. מצאתי את עצמי שורד את התקופה הזו, מתנהל אחרת לגמרי ממה שדמיינתי.

יש פער עצום בין האופן שבו אני חושב שאגיב לאירועים לבין התגובה בפועל. זה התחיל לאט, וצבר תאוצה: שלל החוויות בצבא, הפעם הראשונה שבה טסתי לבד לחו"ל, לעבור עבודה, להתפטר בלי שיש לי עבודה חדשה מוכנה וארוזה ומחכה לי. מערכות יחסים. בכל פעם המציאות מתמודדת עם תסריט שנכתב מראש. זוגתי הראשונה אמרה שאני רואה יותר מדי סרטים, אמירה שהעניקה את השם לבלוג הזה. היא צדקה. את התסריטים לאירועי חיי השונים כתבתי בראש בהשפעת מיטב תסריטאי הוליווד. המציאות כמעט תמיד מתגלה כאחרת.

הבעיה המרכזית היא שהתסריט מתחזה למציאות. לא פעם התברר לי שהוודאות שיש לי לגבי משהו לא מבוססת על כלום למעט דעות קדומות על עצמי, על העולם. הצבא טלטל את התפיסה הזו כהוגן. תלוי בין שמים וארץ בקורס צניחה, התבשלה לי בראש התובנה והתנסחה קצת אחר כך. אם מישהו היה מציע לי לקפוץ ממטוס, הייתי אומר שזה לא בשבילי. בצה"ל לא מאמינים בלהציע, ולכן מצאתי את עצמי קופץ מגובה 400 מטר. זה היה מפחיד, זה היה מדהים. אי לכך קניתי כמה חודשים לאחר מכן אופנוע. עוד משהו שלכאורה אינו אני.

לא שהשתחררתי מהמגבלות שלי ברגע אחד של הארה. הפחדים, ההתנגשות בין תסריט למציאות, עוד קיימים. אני רק מוכן לקראתם. כשעברתי מעיתונות להייטק היה לי ברור שאשלם על כך מחיר, כולל למצוא את עצמי עם מנהלים ומנהלות צעירים ממני בעשור. היו לי תסריטים ברורים על איך זה אמור להרגיש – עלבון, פחד, יגון ותוגה. לא לגמרי הופתעתי כשהרגשתי לגמרי בסדר.

הציטוט המלא ההוא של רוזוולט הולך ככה: "הדבר היחיד שעלינו לפחד ממנו הוא הפחד עצמו – פחד שאין לו שם, אין לו היגיון ואינו מוצדק, אשר משתק את המאמצים שלנו להתקדם". לא פעם גיליתי, לפעמים מאוחר מדי, שמה שעצר אותי לא היה חוסר יכולת או התאמה אלא תפיסה שגויה של המציאות ושל עצמי. לא תמיד. חוץ מהפחד יש מספיק דברים מוחשיים לפחד מהם. התקפי לב פתאומיים, תאונות, לא חסר. לפעמים המציאות קשה ממה שדמיינתי. אבל זה המיעוט. מרבית ההפתעות הן לטובה.

אני רואה את נגה מתמודדת עם פחדים דומים. נורא מתחשק לי לומר לה שזה כל מה שזה – חרדה מהלא נודע ותסריטים בראש. אבל אם מישהו היה מנסה לומר לי את זה פעם, מזמן, לא הייתי מקשיב. צריך לתת למציאות ולחששות להיפגש ולהתנגש. למציאות יש נטייה לנצח.