עלבונות חדשים, עצבים ישנים

מישהי קראה לי "מגהדוש בנזונה". זו לא הפעם הראשונה שמעליבים אותי, כן? בגיל מסוים, באורח חיים מסוים, בעיקר בתל אביב, זוכה אדם לשלל כינויים, מחמאות, עלבונות, סופרלטיבים. מאחורי הגב, מלפניו ומצדדיו. אבל זה היה חידוש, כזה עוד לא היה לי.

זה היה בגלל סיום קשר, וגם זה לא חדש. נפרדתי בעבר. יצא לי להיות האיש הרע, אבל ממש. זה לא נעים להסתכל בראי ולא למצוא ולו סיבה מקלה אחת בבבואה, רק דמות של נבל מניאק. העלבונות שהוטחו בי אז היו מוצדקים ונספגו היטב, ממתינים לזנק אל פני השטח בהזדמנות הראשונה.

רק שהפעם לא היה לי מושג למה. הכינויים הגיעו בלי הוראות הפעלה. החלטתי לא להיעלב. ואז נעלבתי בכל זאת. התחלתי לפשפש בעבר הקרוב כדי להבין מאיפה זה בא, מה עשיתי? זה חלק מהעניין, ככה זה עובד, ההתמודדות עם הלא ידוע. כשמישהו כועס ומסרב לנמק הנטל עובר אלי. אולי גם הפעם יצאתי פח, מניאק, בנזונה (ומגהדוש!) אבל איך אני יכול לדעת? לא נותר אלא לחפור ולשחזר, לבחון ולשקול, לחשוב בלופ אינסופי איפה טעיתי, מה החמצתי, איך יצאתי מגהדוש.

או בנזונה.

אני אוהב לכעוס. יש בזה כוח, זה גל שקל לרכוב עליו. אני מרגיש חזק כשאני כועס, ומי יסכים לוותר על תחושת עליונות לטובת הסברים ועימותים? למה לתת לספק להרוס את המומנטום? לשם מה לוותר על שחור-לבן לטובת מורכבות ורב מימדיות וכל החרא הפוסט מודרני הזה? עדיף לכעוס ולשתוק ושהצד השני ייחנק, הבנזונה.

או מגהדוש.

וזה לא שכעס הוא אנרגיה רעה אם אתה לא בודהיסט. הוא כבר עזר לי לצאת ממערכות יחסים לא טובות ועבודות מתסכלות. הוא רק קצת ממכר, קצת קל מדי. אגו טריפ. וגם אני, יש להודות, ניצלתי אותו כאן. לא התקשרתי לברר, לא ניסיתי להכיל. עצבים וניתוק מגע ודי. היי, שניים יכולים לשחק במשחק הזה.

"מגהדוש בנזונה" – נשמע קצת כמו רובוטריק. כזה שהופך אחר כך לג'יפ האמר, או כל מכונית אחרת שבה נוסעים בניזונות-נובורישים-מגהדושים עם זין קטן. אם להסתכל על הנקודה החיובית נחמד להיתקל גם בשלב הזה של חיי בחידושים והפתעות. אבל בשורה התחתונה זה מבאס ומעצבן. מגהמעצבן. בנזונה של מעצבן. לפחות אני לא מסתכל בראי ורואה שם מניאק. סתם איש נעלב וכועס שכדאי שידרבן את העלילה ויתקדם.